המחסום שבי
-היי, אתה איתי?
"מזתאמרת, אני תמיד איתך".
-אה כן, כמובן.
בכל אופן, רציתי לשאול אותך משהו…
לא נמאס לך?? אתה לא רוצה ללכת?
"נמאס?! למה שימאס? אני עושה את העבודה בצורה כל כך טובה, אז למה שאני אלך?"
-כי לי זה קשה, אני כבר רוצה לחיות את החיים כמו שצריך.
לחוות אותם, להיות שם, להרגיש.. ואתה, אתה קצת הרבה לא נותן לי.
"טוב תראי, את זאת שקראת לי.. אז כשישבת שם בגיל 10 והחלטת שאת לא רוצה להפתח, להזכר, לגעת ולכאוב.. ומאז את מחזיקה אותי חזק בתוכך.
ואני, אני מקיים תפקידי נאמנה. ומפעם לפעם, בין אירוע עצוב למרגש, אני אפילו מקבל קידום".
-מממ
אני מסכימה איתך, אני הבאתי אותך. צודק.
והייתי חייבת אותך אז! לא הצלחתי אז להכיל את כל הדברים סביבי, ולווסת את הרגש שגאה בי כל כך כל כך חזק.
אז גם פחדתי מלומר בקול: 'כן, זה מפחידמרגשעצובקשה לי מאד ולכן אני מגיבה בבכיהתרגשות קיצונית'.
אבל היום, היום אני כבר בת 17 עוד מעט.
גדלתי, אתה לא חושב?
"גדלת. נכון.
אבל גם הרגישות שלך גדלה..
ואני, אני כמו העור שלה, וגם אני גדל יחד איתה.
וכמו עור ממש, נמצא שם בשביל לשמור עליך. שלא תפגעי מידי עמוק, שלא תטלטלי מידי הרבה.
את רגישה מאד, את יודעת את זה הרי.
ואני לא רוצה שהרגישות הזו תפגע בך.
אז אני חוסם את המעבר לדברים שנראה לי שיש צורך".
-בגדול אתה די צודק… אבל קשה לי איתך לאחרונה.
"רגע, את רוצה לומר לי שהיית מוותרת עלי?!"
-לא לא.
מה פתאום.
בכללות, אתה בהחלט מועיל! והאמת שגם אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך;)
אבל לפעמים אני רוצה שקצת תשחרר.. תתן דרור לרגשות שלי, לחוויות.
שבמקום להיות מלבן פלדה, תהיה דלת עם ידית נפתחת לשתי הצדדים.
כזו שאוכל להכניס אליה דברים מסוימים, להוציא בעת הצורך, וכך גם לא להיתקע ולהתחרבש בהם.
"את בטוחה שאת רוצה את זה?
שזה לא יהיה לך קשה?
שבאמת תצלחי לסנן בצורה נכונה?
אולי כדאי לחכות עוד קצת..?"
-אתה צודק, אני באמת לא בשלה לזה כרגע.
ואולי בהמשך בעז"ה.
אבל עדיין, למה?!
למה להמשיך לחיות בניתוק כזה?!?!
ממה הנפש שלי בנויה?
ולמה אף אחד לא נתן לי רשימת אלרגנים לפני פתיחת האריזה?!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
חמודה שאת
כתבת את זה מהמם
מאוד אהבתי
ניסיתי להבין מה כוונתך ולא כל כך הצלחתי
אשמח לשמוע מיהו הקול השני
שלום לך
המחסום שבי
ואני
וואו. נגעת בי ממש ממש.
הכתיבה שלך מרתקת פשוט נכנסתי פנימה..
אם תרצי לומר על מה זה פה למטה אני אשמח..
יואוו
זה יפה!!
אמאלה. אני בלי מילים ?
וווואווו.
אמאלה, איזה בוגרת את!
"ולמה אף אחד לא נתן לי רשימת אלרגנים לפני פתיחת האריזה?!"
תקשיבי זה משפט חזק.
וואו.
פשוט תכפילי את ה"אהבתי" שעשיתי כפול 1000.
אומאי איך אהבתי.
ממשים.
המודעות שלך אדירה.
תקשיבי. חכי. רק תחכי.
הוא ירגיש בנוח להפתח אחרי שתאהבי אותו, תכילי.
הרגשות האלו יגיעו ,ייתנו לך להשתחרר.
תאמת ..
אני ייספר קצת,טוב?
בכללי אני גם הרגשתי כמוך, לא בכיתי בכלל, כילו אולי בקטנה פעם בחודש בערך דמעות עלובות כאלו ולא היה מעניין אותי עם מישהו נפטר או קרה משהו נורא.. פשוט לא הצליח לעניין.
ובום. פתאום בום, הלב למד להרגיש והכל היה כזה קיצוני, כאבים בחזה והלב ובצלעות והגרון והבטןן. ואני חושבת שהולך להיות לי התקף לב. הרגשות היו פשוט דוקרים בעוצמה שלהם.
ולאט לאו זה מתאזן.
ועכשיו אני כל דבר יכולה לבכות והכאב הזה כבר לא חותך ככה, הוא נמצא אבל לא כמו פעם.. ויש עוד דברים שאני עדיין לא משוחררת, ברור. אבל אני מאמינה שעם הרבה אמונה ואהבה זה ישתחרר ולא צריך ללחוץ.
טוב?
בהצלחה.
ושמתי לב שאת מאוד! אינטליגטית..
אני דווקא נראלי כן צריכה את המחסום הזה…
כי אצלי הוא לא קיים בכלל ולפעמים זה כאילו הורג אותי…
ממש אהבתיי!!
וואוו וואווו באמת שאין לי מילים..
ישלך כתיבה מדהימה!! נוגעת!!!
וואוו ואוו וואוו
תקשיבי שאת כותבת מהמםם
ואוף
כלכך הזדהתי
את הוצאת את הרגשות שלי החוצה:\
למהה אני כזאתת
אין לי מושג אפילו למה אני כזאת (זה נשמע שאת כן;))
אבל אני כאן וחסומה וזה מעצבןן
אבלל
נראלי פשוט צריך ללמוד לאזן..
כאילו לא לחסום לגמרי, אבל גם לא לקבל חו התקף לב אחרי כל דבר קטן…
אקיצר איזון
ה' יעזור שנצליח להגיע לזה..
אוי זה יפה.. כל כך..
מהמם, סתם רוצה לומר שכשעושים את הדברים שמפחידים אותנו יש סיכוי שנפגעים אבל גם מתחשלים אני מנסה להזכיר את זה לעצמי כל הזמן, נגעת בנקודה חשובה.
שיואו, זה כל כך נוגע ללב.
מכירה את זה מידיי. שכחתי איך בוכים. שכחתי איך שמחים באמת.
שכחתי. עד שהגיע המבול של החיים שלי, ופתח לי את כל החסימות.