צרפת
לפרק הקודם
צרפת
נפתלי סוגר את המזוודה שלו. ההורים שלו כבר שמעו את הבשורה, נשאר לו רק להתקשר לדבורי, הטיסה שלו ממריאה בשתיים בצהריים. הוא מחפש את הטלפון שלו ומחייג לדבורי.
"הלו? נפתלי?" דבורי מסמנת לשייני שתחליף אותה במטבח, שהשניצל לא ישרף במחבת. היא מנגבת את הידיים שלה.
"דבורי, איפה את?" יש רעש ברקע, לא אופייני בכלל לבית רפואה של ילדים.
"אני בבית. חזרתי אתמול בלילה, לא רציתי להעיר אותך סתם" היא מחייכת חיוך שובב.
"איזה יופי" הוא לא נשמע מרוצה.
"נפתלי קרה משהו?"
"כן", הוא משחק עם הקצוות של הזקן שלו "אממ… אתמול מיכל התקשרה אליי"
"איך אמא שלה מרגישה?" נפתלי סיפר לה שהיא קבלה מכה בראש ושהיא מאושפזת, רחמנות.
"אז זהו שהיא כבר לא מרגישה", הוא מכחכח בגרון שלו "היא נפטרה אתמול בשלוש בלילה".
"אוי לא. ברוך דיין האמת" דבורי מניחה יד על הפה. שייני שומעת את המשפט וממלאת כוס מים לדבורי, נשמע שהיא הכירה את הנפטר.
"תודה", היא לוקחת את הכוס מהיד של שייני, מחייכת אליה חיוך חיוור "איך מיכל?" מסכנה, היא בסביבות החודש שלה, איך היא מחזיקה מעמד?
"קשה לה, על זה רציתי לדבר אני רוצה לשאול אותך אם—"
דבורי קוטעת אותו "אם אתה יכול לטוס אליה? תגיד לי אתה לא מתבייש?!" היא כועסת עליו.
נפתלי לא ציפה לזה, לא מתאים לדבורי.
"אתה הרגע נוסע לאשתך! איך אתה עוד שואל? אתה עולה על הטיסה הראשונה ונשאר איתה עד שהיא תצטרך, אנחנו כבר נסתדר" היא מרגישה מוזר וחלשה פתאום ללא נפתלי לצידה, אבל לנפתלי יש אישה מה השאלה בכלל?
"תודה דבורי, אני טס בשתיים בצהריים, בהצלחה" הוא נושם בהקלה, "שתדעי שזה שאני חוזר לצרפת לא אומר שאת פטורה מלהתקשר אליי כל דקה. את משתפת אותי על כל התרחשות בקשר לדובי". הוא מכיר את התאומה שלו.
"תודה נפתלי, טיסה נעימה". היא מנתקת.
"חמותו של אחי נפטרה אתמול בלילה…" היא אומרת בצער לשייני ולחמותה.
"ברוך דיין האמת" הם אומרות בכאב.
המטוס של נפתלי נוחת. הוא מסתכל בשעון השעה שש בצרפת, ההלוויה הייתה כבר בשלוש.
הוא מחכה שהמזוודה שלו תגיע, וכשהיא מגיעה הוא יוצא מהטרמינל. בדרך כלל אחרי כל טיסה שלו מהעסקים כשהוא היה חוזר הביתה, מיכל והילדים היו מחכים לו, אבל עכשיו כולם זרים סביבו, ממילא הוא לא חיכה למשהו.
הוא עוצר מונית ומחליט לנסוע קודם הביתה, לראות את הילדים, לאכול קצת ולהתקלח. המונית נעצרת לו מול הבית שלו, נפתלי מוציא שטר של מאה יורו "העודף לך" הוא מוציא את המזוודות שלו, מודה לנהג המאושר וסוגר את דלת המונית.
מתקדם בשביל של הוילה שלו. הוא דופק בדלת, סוזן פותחת לו, מיכל הודיעה לה שנפתלי מגיעה לצרפת, אבל לא שהוא יגיע הביתה…
"בונז'ור" היא מחייכת בנימוס.
נפתלי מחייך בחזרה, הילדים רצים אליו ומחבקים אותו "הבאת מתנות?" חיים קופץ.
"לא, לא הפעם". הוא משחרר קצת את האחיזה של הילדים שלו, אין לו זמן. הוא נכנס לחדר שלו ויוצא אחרי כמה דקות נקי ומאוורר, הוא ניגש למטבח לוקח קופסת עוגיות. נפרד מהילדים ויוצא מהבית.
הוא מבחין בוילה שמולו, כבר מתגוררים שם גויים חדשים, הם שוב היהודים היחידים, מעניין מה עם שולמית עכשיו. המשפט כבר ממש קרוב.
הוא לוקח את הרכב שלו ונוסע לבית של ההורים של מיכל, שם הם ישבו שבעה. אחרי נסיעה מעייפת הוא יוצא מהרכב, זולל עוד עוגייה מהקופסא, את השאר הוא ישאיר למיכל. מוזר לו לחשוב שאשתו יתומה עכשיו. וחמיו הוא אלמן. צמרמורת עוברת בגבו.
הוא עולה במדרגות. המודעה תלויה על הקיר, והדלת של הבית פתוחה, הוא נכנס. מבחין ראשון בשמואל שיושב בצד, לא מתאים לו, הוא ניגש אליו.
"המקום ינחם אתכם" הוא מתכופף אליו.
שמואל מופתע לראות את נפתלי, הוא מחבק אותו "אמן". הוא לוחש בין הדמעות.
"אני מצטער שלא יכולתי להגיע לקבורה, המטוס היחיד היה רק בצהריים"
"זה בסדר העיקר שאתה כאן" והוא מוסיף " מיכל לא נראית טוב, כדאי שתיגש אליה, אני דואג לה" הוא מצביע לו על הספה, מיכל יושבת שם, לידה יושבת מושקי.
נפתלי לוחץ חזק את היד של שמואל ומתרומם, הוא ניגש למיכל.
"מיכל" הוא לוחש לה. קשה לו לראות אותה ככה.
מיכל מרימה את הראש "נפתלי!" דומעת, היא התגעגעה אליו.
"אני כאן", הוא מחייך אליה "המקום ינחם אותך"
מיכל מהנהנת, אף אחד לא יוכל לנחם אותם, חוץ ממי שלקח את אמא שלה אליו.
"קחי, תאכלי משהו מתוק". הוא מוציא לה את העוגיות.
היא מחייכת מברכת ומוסיפה לעילוי נשמת דבורה לאה בת שולם. היא בוכה.
נפתלי מסתכל על כל האנשים שנכנסים ויוצאים, רובם אברכים ותלמידי ישיבה.
"נפתלי, אני לא נכנסתי לבית הקברות, לא יכולתי לחלוק כבוד אחרון לאמא שלי", מיכל בוכה "זה נורא קשה. איך אני אשרוד בלעדיה. תראה את כל המשפחה, אנחנו אומללים, אומללים!" היא מסתכלת ברחמים על אפרים, קשה לו נורא.
"מיכל, את יודעת כשהייתי עם דבורי בבית הרפואה בשביל דובי", הוא בוחן לראות אם היא מקשיבה לו וממשיך "אבא שלי סיפר לדבורי דבר מדהים: חסיד אחד בא לפני רבי מפוריסוב כשהוא מדוכא ועצוב-"רבי, כל חיי מלאים עצב, יגון וסבל רב. מדוע נגזר עליי להיות כך?" השיב לו הרבי-"מניין לך שהעצבות והיגון הם תוצאה של הייסורים? אולי הדבר הפוך- מפני שאתה עצוב, אתה סובל?״ הרבי ציווה עליו לנסות להתגבר על הדכאון ולרכוש מעט שמחה וממילא ייעלמו הייסורים מעצמם. מיכל, ברוך השם אמא שלך הייתה האישה השמחה ביותר שהכרתי, תמיד תמכה בדרך שלנו ואהבה כל אחד בשווה, וישתבח שמו היא לא סבלה בכלל" הוא מחייך למיכל.
מיכל מזדקפת.
נפתלי מבחין בחמיו הוא קם וניגש אליו "שווער"
אריה מסתובב אליו.
נפתלי נבהל. הוא לבן, הפנים שלו מרוחות, הזקן יותר לבן ממה שהוא זכר. מה קרה לו? אשתו נפטרה, הוא עונה לעצמו בחזרה.
"נפתולי!" אריה מחבק את נפתלי ובוכה עליו.
מיכל מסתכלת מהצד כמה כוחות ועוצמות נפש יש לבעלה, לא פלא שהרבה רוצים אותו בצרתם, היא רק מקווה שהוא לא יתמוטט יום אחד.
נפתלי שותק. אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. הוא מחבק חזק את חמיו.
"תודה שבאת. אני מעריך את הדאגה שלך למיכל" הוא מחייך אליו.
"מה השאלה?! קשה לי לחשוב על השוויגער, היא הייתה פשוט—" נפתלי פורץ בבכי, לא מתאים לו. הוא מנסה לסדר את הנשימות שלו.
אפרים קם מהרצפה, מסנן את כל האנשים שמעוניינים לשמוע עוד פרטים על הפטירה, הוא מתקרב לנפתלי "זה בסדר"
נפתלי מרים את עיניו הרטובות, הגיסים שלו תמיד היו לו כמו אחים, במיוחד אפרים.
"כן אני יודע, היא הייתה מיוחדת" הזוי לדבר על לאה בלשון עבר "העיקר שהיא לא סבלה".
"זה בדיוק מה שאמרתי למיכל"
"מה שלום אחותך? והבן שלה?" אריה מתעניין.
לנפתלי לא נעים, להוסיף עוד צרה? אבל הוא שאל ועכשיו הוא יענה "לא טוב, דבורי לקחה את הפגיעה קשה, הילד יהיה נכה" הוא נאנח.
"נכה?" אפרים מתפלא, הוא ידע שהייתה תאונה, אבל לא סיפרו לו על התוצאות.
"כן, ממתחת האגן ועד למטה. גם זה נס אחד גדול, חשבו שהוא יהיה יותר מוגבל. ברוך השם. הוא מתאושש מהר"
"ברוך השם". אריה מחייך "בואו בנים נשב ונלמד משהו לעילוי נשמת אמא" אריה מתיישב על הרצפה, פולט אנחה ארוכה.
לפני שנפתלי מתיישב הוא פונה לאפרים "איך אתה מרגיש?"
"רע"
נפתלי מבין שהשאלה שלו הייתה טיפשית "סליחה, לא התכוונתי"
"נפתלי, לא נפרדתי ממנה, מיכל ומושקי נכנסו אליה לפני שהיא נפטרה, ושמואל נכנס אומנם מאוחר, אבל הוא ראה את אמא וליווה אותה באמירת "שמע ישראל" עם אבא. ורק אני נכנסתי כבר כשכיסו אותה" הוא בוכה.
נפתלי לא יודע איך להגיב, זה באמת קשה "זה היה בלתי צפוי, אני בעצמי נשארתי בישראל כי לא העלתי על דעתי שהיא—" נפתלי מחזיק את היד של אפרים "בוא נשב״.
הם לומדים ביחד, אריה עוצר מידי פעם כדי לברך אנשים שהגיעו לנחם.
עולם כמנהגו נוהג, למרות שעולמם של משפחת קפלן עצרה מלכת.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
4 תגובות
ואוו מוריה, איזה פרק!
והכתיבה שלך מהממת!!
תודה משי איזה כיף:)
אמאלה איזה עצוב:(
פרק נחמד
מקווה שאספיק היום את הפרק הבאא
תודה ❣️
אספקת;)