שיגעון חיובי

על קצה המחברת
יום ראשון:
חזרתי עכשיו מהפסיכולוג. הוא דיבר איתי המון ונתן לי שיעורי בית, ככה הוא קרא לזה. הוא אמר לי לקנות מחברת יפה וכל יום לכתוב בה משהו. הגיגים או מחשבות, אירועים שקרו לי או חלומות שהייתי רוצה שיקרו.
אז הנה אני כותב: משהו. הגיגים או מחשבות, אירועים שקרו לי או חלומות שהייתי רוצה שיקרו.
אני צייתן, נכון?!
יום שני:
שמעתי שיש כזה דבר שנקרא "מחשבות חיוביות". יש אנשים שמשתמשים בזה בכלל? מוזרים. אנשים יוצאי דופן.
המחשבות החיוביות שלי בטח החלידו מזמן. שכחתי איפה שמתי אותם ואני לא מוצא (לא, הם לא במגירה למטה בארון ולא בכספת סודית מאחורי התמונה הגדולה בסלון, בדקתי.)

יום שלישי:
תוצאות מחקר מדעי נפלא – אם לא אוכלים ארוחת בוקר וארוחת צהריים עלולים להיות רעבים מאד כשמגיע הערב.
הבנתם נכון. אני ממש ממש רעב עכשיו. מאד. כבר סיימתי את חבילת הביסקוויטים שבארון.
נראה שאין ברירה ואני חייב ללכת למכולת. בטח יהיה מעניין, מלא זמן לא עשיתי את זה.

יום רביעי:
יש לי במחברת אוזן חמור. לא פלא. גם כשהייתי ילד היו לי מלא אוזני חמור במחברות. הייתי תלמיד גרוע. אני עדיין. אני לא. אני כן. אני לא יודע. נדמה לי שאני ממלא את המחברת הזאת כמו שצריך. לא בטוח. אף פעם לא הצטיינתי במשהו. כזה אני. לא מצפה שפעם אני כן אצליח.
היום קמתי ממש מאוחר וזה עשה לי מצב רוח גרוע. אז נשארתי במיטה עוד שעה. ואז שקמתי היה לי מצב רוח עוד יותר גרוע. גרוע ממש. אז לקחתי כוס גלידה (קניתי אתמול במכולת. במכולת דווקא היה נחמד, אגב).

יום חמישי:
עוד לפני שמדענים הוכיחו שהעולם הוא עגול, ידעתי את זה בעצמי. הוא מסתובב כזה. יום אחד שמש, יום אחד ירח, יום אחד אור, יום אחד חושך. עברו עלי הרבה ימים של חושך. אולי עכשיו העולם התהפך שוב, לטובה.
הלוואי.
(הפסיכולוג שלי ישמח לראות את המילה האחרונה. אני מצפה לטוב, ממש ככה! מדהים).

יום שישי:
יום שישי מעקצץ לי בכל הגוף. אני מרגיש מלא נמלים שמטפסות עלי וצועקות "יום שישי! יום שישי!". זה הופך אותי לחסר מנוחה יותר ממה שאני במילא. ביום הזה כולם רצים ומכינים ומתכוננים, חוץ ממני. מקודם הרחתי ריח טוב ממש מהחלון אז סגרתי אותו. זה היה ריח של חלות.
אני שונא ריח של חלות.

מוצאי שבת:
קשקושים. בא לי לקשקש את כל המילים שאני רוצה לכתוב. בא לי לקשקש את הצרחות שרציתי לצרוח, את הדמעות תסכול שלא זלגו מהעיניים שלי אף פעם.
אם כתבתי שאני שונא את יום שישי, תדמיינו מה זה בשבילי שבת.
זהו, לא יכול לכתוב יותר.

יום ראשון:
שוב הייתה לי פגישה עם הפסיכולוג. הוא אמר שהתקדמתי. צחקתי לו בפרצוף. הוא רצה שאשתף אותו בבדיחה שכל כך הצחיקה אותי. אמרתי לו שמספיק להסתכל עלי בשביל להתחיל לצחוק. הוא לא הסכים איתי. צעקתי עליו. הוא נשאר רגוע. השתגעתי מזה.
זו הייתה הוכחה טובה לכך שצחקתי בצדק. הוא אמר שהתקדמתי. פחחח.

יום שני:
קניתי לי עציץ. זה הפסיכולוג אמר לי לעשות. עשיתי. קניתי עציץ. קטן. מכוער. לקחתי כוס מים. השקיתי את העציץ. זה היה יפה לראות את המים מחלחלים באדמה. נזכרתי שאני צמא גם ושאני קודם לעציץ, אז לקחתי כוס מים בשבילי.
חיכיתי שעתיים שלמות בסבלנות מפתיעה, אבל לא צמח כלום.

יום שלישי:
אנשים הם אנוכיים. כולם. אפילו, אפילו אני.
אני לא אוהב אנשים, בדרך כלל. כל אחד חושב על עצמו, איך הוא יוכל לקדם את האינטרסים שלו. לא שמים לב על מי הם דורכים בדרך. ואני יודע מה אני אומר, אני עוקב אחרי דפוסי התנהגות של אנשים כבר עשרים שנה.

יום רביעי:
לפעמים אני חושב שאני קצת כמו גל. גל בים. אני אוהב ים. ואוהב גלים.
אני חושב שאני קצת כמו גל בגלל כמה סיבות: הגל הולך קדימה, חוזר אחורה, והוא לא מתייאש ומתקדם שוב. ושוב. ושוב. ושוב. הלוואי הייתי כמו גל. גל בים.

יום חמישי:
היום גיליתי את מה שנקרא "שמחה". מושג חדש שכיף להרגיש אותו אצלך. אני אוהב את השמחה. היא מדגדגת כזה בגוף וגורמת לקצוות השפתיים להתרומם בתנועה שמגרה את המוח באנרגיה חיובית.
זה קרה היום. בצהריים. שני ילדים שיחקו כדור שעף למרפסת שלי. יצאתי החוצה והחזרתי להם את הכדור והילדים אמרו שהם שמחים מאד ומודים לי. החלטתי לחפש אחרי השמחה (כשהם אמרו שהם שמחים הם באמת נראו שמחים, אז רציתי גם), וגיליתי שאני לא צריך להרחיק נדוד בחיפושיי אחר השמחה כי אני כבר שמח. ככה הרגשתי.
מסקנתי להיום: כשאני עוזר למישהו אחר וגורם לו שמחה אני נהיה שמח בעצמי. וזה כיף.

יום שישי:
צמח לי פרח על העציץ החדש. פרח ורוד, קטנטן בינתיים, עם ריח נפלא (אפילו יותר טוב מהריח של החלות של ימי שישי).
אני רוצה לצמוח גם, לפרוח. ובשביל זה, ככה אני מרגיש, אני צריך להפריח אחרים. אז אני משקה את העציץ באהבה ומשתדל לעזור לכולם. בתקווה שמשהו יפרח ממני.
מוצאי שבת:
קשקושים. בא לי לקשקש אושר על כל המחברת הזו. איך נראה אושר? אני לא יודע. גם לתאר אותו אני לא מצליח. אני לא טוב במילים. אז בא לי לקשקש, כי אני ממש צריך דרך לפריקת מליון הרגשות שבי.
הייתי בשבת אצל משפחה אחת ואכלתי את הסעודות בבית חב"ד, שזה מקום כזה שאני נורא אוהב (לאחרונה התחלתי לאהוב הרבה דברים. זה נחמד לי). והיה פשוט… וואו… אמרתי לכם שאין לי מילים. אז אני אקשקש לי בנחת. ואני חושב שביום ראשון, כלומר מחר, אני אחזיר את המחברת לפסיכולוג ואפסיק את הפגישות איתו. הן סתם עולות כסף. אולי במקום זה אתרום את הכסף לבית חב"ד.
פגשתי שם אנשים נורא נורא נחמדים ובכלל לא אנוכיים. אני חושב שמצאתי את המקום שלי.
הפסיכולוג בטח היה קורא למה שקורה לי נקודת מפנה.
יש.
אני שמח.