שוב אומרת לי.

ואין בי עוד כח.
ושוב היא אומרת לי,
שהיא מתבכיינת על שטויות,
כשאני מרגישה,
נחיתויות אנסופיות.

ששוב סותמת,
כועסת על עצמי,
אומרת שאני תינוקת,
מסתירה רגש אופטימי.

ששוב אני צורחת,
יוצאת על הלב,
שוב מרביצים לו,
הוא מזרים לי כאב.

ששוב מרכלים עלי,
ואני מנסה להתעלם,
שומרת בפנים,
רוצה רק להיעלם.

שוב אני מפחדת,
הנה הגיע הלילה,
שמה מסיכה,
מנסה להראות גדולה.

שוב אני מחפשת,
את החיבוק והשקט,
מסתתרים ממני,
עמוק באפילה.

ששוב השפתיים מדממות,
תוצאה מחסימה,
של כאב,
ודמעות.‎

ששוב הידיים רועדות,
ולחץ הדם עולה,
מרגישה שהרגלים לא עומדות,
מתחננת שהטוב יתגלה.‎

ששוב הדמעות מזדחלות,
מעיפה אותן ברגע,
רק כאב הן מחוללות,
פותחות לי שוב את הפגע.‎

ששוב מזמזמת שירים,
שמזכירים לי עבר קשוח,
מעלימה מהאוזן דיבורים,
שלא נותנים ללב שלי לנוח.‎

ששוב עולות הזיות,
שגורמות לי להישאר באימה,
מסביבי התלחשויות סודיות,
מציפה אותי תחושה איומה.‎

ששוב המציאות דוקרת,
משאירה אותי המומה,
מזכירה לעצמי ואומרת,
אך הלב מחסיר פעימה.‎

ששוב עוצמת עיניים,
מנסה לנשום סדיר,
מרגישה שמשהו תופס ברגליים,
מעיף אותי לקיר.‎

ששוב לא נושמת,
מנסה לנתק את המחשבה,
על גורלי חותמת,
רואה איך הפסימיות התקרבה.‎

ששוב בועטת בעולם,
צורחת עד הקץ,
‎מנסה להרגיע את כולם,
אך מרגישה איך הכל עוקץ.‎

ששוב מנסה לברוח,
אך הרוח עוצרת בעדי,
נושמת בכל הכח,
לא מבינה שאין עוד כח בי.‎