רציתי לברוח יצא לי לפרוח

חשבתי על אשמה
ורצתי, רצתי,
הנשימות שלי הלכו והתקצרו,
לא הצלחתי לשאוב אוויר ורצתי, קפצתי אבנים ובארות, אבל רצתי.
החלטתי, אגשים את זה. ורצתי מהר יותר ויותר.
לברוח לברוח מהמקום הזה לברוח
ההד הדהד לי בראש. לא עוד. אני עוזבת.
אני בורחת.
אבל לא משנה כמה קילומטרים אני ארוץ.
התחושה הזו עדיין קיימת.
כמו יתוש בלב. מנסה לשאוב דם.
לחפור בתוך הפצע המדמדם.
לגעת בתווים הגבוהים ביותר.
האשמה ממשיכה להלוות, רודפת אותי.
או לציין בפירוט נמצא בתוך חיי, ביום יום שלי נושם איתי.
אשמה על כל מה שיכולתי לעשות לגדול לפרוח עד היום הזה.
האשמה של כל אותם רגעי קסם שבו אני עדיין קיימת, שהקב"ה מעניק לי באני מבזבזת כמו מים בקיור.
אשמה שלא ערכתי מספיק את מתנת החיים האמיתיים.
שלא ניצלתי כל שניה ודקה.
מעכשיו החלטתי
האשמה עושה לנפש מה שהכאב עושה לגוף.
הכאב עצמו אינו דבר טוב,
אבל הוא למטרה. הוא מזהיר אותי שמשהו לא בסדר ומחייב פעולה לתקן את מה שלא בסדר.
האשמה גם היא משרתת מטרה. להרשות לאשמה למלא אותי זה חסר הגיון.
האשמה לא באה להרוס אותי, אלא לשמש כסימן להשתפרות. לזהות את השגיאות שבי.
היום אני החלטתי להיות טובה יותר.
היום אני החלטתי להיות טובה יותר.