רוח וחומר

במרדף אחר השמש
אַהֲבַת חַיִּים שֶׁבִּי-
נִצְּחָה בְּחֹמֶר.
וְנִצְחִיּוּת שֶׁבִּי-
מְלַקֶּטֶת חֲמַקְמַקּוּת הָרוּחַ.
–
אני לא גיבורה,
אפילו לא שורדת.
מתוך בומבסטיות פיוטית,
אוספת חיים שגרתית.

אין בי כוחות-
ואמונה מנצחת.
נסיונות בשקים,
עם סופים מספרים.

אני אוהבת לישון,
וגם ארטיק מלון.
להיות אגונצטרית,
ולדבר פילוסופית.

אני פשוטה ונורמלית,
ולא גדלתי בקרח.
אני סתם רנדומלית,
בלי סיפור מנצח.

ואני לא מתעלה-
על הררי חומר.
אני נהיית מעולה-
בעזרת החומר.

–
פעם חשבתי שאני צריכה להיות גיבורה, כזו נו.. אתן מכירות, ההיא עם האמונה שניצחה. להביט אל על ולהתפעם מטוב ה', להסתכל על השמש ולהודות ברגשה על הנס הגדול שנעשה עימי. רק שכמה מבאס לא היה נס.
ואני.. אני לא הייתי כזו. אני נשארתי אני.
ואני כעסה, חששה, שמחה, התעייפה, וכשהבטתי אל השמש פשוט הסתנוורתי, ולא מאושר.
עד שהבנתי שהניצחונות היפים והגדולים המאבקים הפוטוגנים שייכים לאנשים אחרים..
וכשאגיע למעלה ישאלו אותי הגיגית, למה לא היית הגיגית? למה לא מיצית את היכולות שלך? למה לא עשית כל מה ש*את* יכולה לעשות? ואז.. ובכן מה אז אני אגיד?
והעיקר שיהיו אורות בכלים, וכלים עם אורות?