קטע אימה (😉) 8!!!

"תסתלקי מכאן. עכשיו", חותך אהרון בתקיפות, "לשקר אין רגליים, יקירתי הנכבדה. לא למדת את זה בגן?".
המתחזה זועמת.
"מי קרא לך ולכל הנכבדים הנוספים שכאן?", היא שולחת מבט מצמית, זעם מבעבע בליבה כמו פקעת רותחת.
"הו, שאלה מצוינת".
"והתשובה?", לועגת המתחזה.
חיוך יבש עולה על פניו. "סוד", הוא חותם, בעלי. בטוח בעצמו.
היא מרימה ידיים באיום, רותחת. "אני אקרא לעורבים השחורים", מנסה לאיים.
הפעם תורי לגחך: "הם הוקפאו, להזכירך", אני אומרת. כנראה שביטחון מדבק.
עובדה.

הכפילה נושפת רגע, שניים, בזעם אין אונים ואז בוקעת מגרונה צווחה נוראית. על אנושית ממש.
"עוד תשמעו ממני!!!!", היא צורחת, רגע לפני שדמותה נמוגה באוויר.

בעלי מסיב אליי מבט: "נלך?", הוא שואל ביובש.
אני מהנהנת. המומה עדיין.
"את לא צריכה לפחד ממנה. היא כלום ועוד כלום", הוא מנסה להרגיע, לסמוך ביטחון, לעודד.
אני בולעת את רוקי. "אני..", לא מצליחה לסיים משפט, "אני יודעת". ואז גואה בי השאלה שניקרה בתודעתי בכל הדקות האחרונות: "איך ידעתם להגיע, איך עליתם על התרמית ומה – למען ה' – ההורים שלי עושים כאן?".
הוא צוחק.
"המורה שלך חיפשה אותך מלא", הוא אומר.
אני מהנהנת: "ואז?".

הוא מרים מבט אל השמיים, אל האופק הפרוס מעליו בגווני כחול עדינים. ציפורים שורקות ממעל.
"מצאו אותך בסוף במגרש, חצי מעולפת. החברות שלך אמרו שמלמלת: 'אני לא מפחדת ממך ומהעורבים שלך"'.
אני קופאת. "כן?", שואלת, סתם. כדי לומר דבר מה.
אהרון תוחב את ידיו לכיסיי המכנס. "אבא שלך אסף אותך לבית. את ישנת ונראית כמו במאבק –".
"תגיד, אהרון, איך אתה יודע את כל זה?", אני קוטעת את הנאום, רוטנת.
"סודות המקצוע", הוא מחייך, מסרב לשתף. "הבנו שאת בעולם השחור ונכנסנו גם".
אני משלבת ידיים. "מה זאת אומרת 'הבנו שאת בעולם השחור ונכנסנו גם'?", אני שואלת, כל כך הרבה דברים לא מובנים לי, "ומה המשפחה שלי עשתה שם?".
ופתאום צונחת לי מחשבה למוח: להיכן נעלמו כל בני משפחתי? איפה היו בכל המפגש המרגש של בעלי וכפילתי?
אני לוחצת עם הידיים על הרקות.
ייתכן, אולי, שהם לא באמת היו שם?
הזיתי בהקיץ?
חלמתי?
דמיינתי?
"כן", משיב בעלי. אני מסתכלת עליו בחשדנות.
"כן", הוא אומר שוב, מהנהן.
אני קופאת. המומה. "אתה-קורא-מחשבות??"