ספיישל חול המועד סוכות
לפרק הקודם
אביגיל.
המחשבות הללו נגסו בי ביום ובלילה. כשאכלתי וכשיצאתי לקניות.
תמיד הרגשתי שדברים גדולים עליי. ייחסתי אותם לעולם.
פעם ראשונה ששמעתי שזה לא נכון.
זה נפל עליי בבום.
בום שלא הרגשתי.
רק חלחל אל תוך ליבי. גידל מפלצת. הזין.
יום אחד היא קמה עליי.
כפתה משפט ועונש. שבי עצמי. מייסר.
ולא יכולתי להתנגד לה. גם לא רציתי.
¨
"אעדין!" צעקה גרונית מלווה בגרירת קרשים.
גבר אדום פנים מרים את ראשו: "שו בידק"?
"תקשיב הבעיה לא מתחילה מהנקודה הזו", חאליד מצביע על הצינורות החלודים. "אני חושב שזה מגיע מהבניינים, שם." הוא מתחיל ללכת.
"לַחְטַ׳ה שְוַיﬞ)רק רגע)", הפועל העייף צועד בעצלתיים, "אני מביא את המכשירים- ובא".
מישהו דופק.
דפיקות גסות כאלו. מהירות.
כשנמאס לי לשמוע אותן אני מחליטה לפתוח.
שני פועלים ערבים בדלת. רסיסי זיעה על מצחם. שמש של תמוז.
שריריי מתקשים.
"אנחנו עובדים פה, בצד השני של הרחוב", הגבוה מבינם מתחיל להסביר. לא ממש מבינה. הם רוצים לבדוק משהו בחצר שלנו?
בלי לחשוב אני מחווה בידי שיכנסו.
הסוליות שלהם מאובקות. פסים מכוערים צובעים באפור חלקים מן המרצפות.
רק אחרי שאני שומעת אותם מתעסקים אם הצינורות הקבועים בקצה החצר, אני קולטת מה עשיתי.
הכנסתי. שני. ערבים. לבית .שלי. ואני לבד!!
נכנסת לחדר באימה. לב מפרפר. דלת נסגרת. נטרקת.
מגששת אחר הטלפון. מתקשרת לאבא. לא זמין. מנסה לאמא. קו תפוס. מנסה שוב- ללא הועיל. בייאוש אני מחייגת לחברה הכי טובה שלי.
ידיים רועדות על מקשים.
פחד ובושה.
אני באמת עושה את זה?
¨
רחלי.
אולם גדול מלא בבנות משולהבות.
איזו מפיקה דגולה כלשהי נואמת ברגש על המופע הנהדר שלה, ש'תכף, תכף תחזינה בו! תתרגשנה. עד דמעות ויותר מכך'.
משהו רוטט לה בכיס.
מוציאה את המכשיר. מעיפה מבט בצג.
אביגיל?!
בלהיטות היא קמה. יוצאת את האולם. מחמיצה את רגעי הפתיחה של התכנית. לא ממש אכפת לה. לא אכפת בכלל, אפילו.
"גלוש?"
אביגיל.
הלוואי ויכולתי לנתק.
אבל אדם מאובן לא יכול לעשות כלום. רק להתנשם בכבדות.
"אני שומעת אותך, חברה".
גם אני.
שתיקה עוברת עלינו. דוקרת. נעימה.
קריאות רחוקות ומאיימות של: 'גברת, גברת!' גורמות לי להתעשת.
"רחלי, יש… יש לי פה ב…בבית שני ערבים וא..אני לבד!" מבינים מלים מתוך רעד?
כנראה, שכן רחלי שואלת באיטיות: "מה זאת אומרת 'יש לך'?"
הסבר קצרצר. חברה מהירת קליטה יש לי, ויכולותיה גבוהות.
היא אומרת לי לעמוד בפתח החצר, עם הטלפון ביד- "כך הם ידעו שמישהו אתך".
נשימות מהירות, טפיפות רגליים לחוצות ונשיכת שפתיים. בכזו צורה עוברות הדקות הבאות, עד ששני הישמעאלים מתרוממים מישיבתם הכפופה, מכנסיהם מכתמי בוץ. "התקלה כנראה מהחצר השנייה", מבהיר אותו פועל גבוה. והם יוצאים.
סוף סוף.
"הם הלכו", אני מעדכנת את הילדה הטובה הזו שהאזינה לשקט ופחד. באהבה.
"מעולה". שומעת את החיוך בקולה.
"תודה, רחלי".
כמעט ומנתקת. הקול שלה עוצר אותי, בהול. "אביגיל!"
"אה?"
היא שואפת אוויר. "אל תנתקי! אני רוצה לדבר אתך. מסכימה?"
¨
לא הסכמתי לה.
ההר חזר להתיישב על הלב.
מפלצת עמדה בתוך הפה, לא נתנה לי להניע לשון.
שוב נעלו פחדי שווא דלת פלדה.
שוב עוטה ליבי לוח עץ.
"וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז."
הלוואי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
20 תגובות
את מעבירה רגשות יפה
אבל היה לי קצר מידי לא מספקתי הצליח להרגיש את הפחד
אממ
מעניין. יש סיכוי גדול שאת צודקת, על אף שיהיה לי קשה לבדוק את זה…
תודה!
וואו הכתיבה שלך מהממת!!! ממש כיף לקרוא!
מחכה להמשך…?
כמה כיף לי כשכיף לך!
תודה רבה!!
לא, אביגיל הזאת לא נורמלית, מה היא מכניסה ערבים לבית שלה?
אוף, שין, זה היה פרק קצר מידי?
גם אני חשבתי ככה, עד שהתחלנו לבנות בבית, וגיליתי שזה קל מאד להכניס אותם. אבל לפחות ההורים שלי ידעו מזה…
וכל פרק בסיפור הוא בין שני עמודים וחצי ב'וורד', עד ארבעה, כשגודל הכתב הוא 11 נק'
הפרק הזה היה בן שלושה עמודים. לא כל כך קצר.
צמרמורות חורשות את הגב שלי, שין.
איזה פרק, איזו כתיבההה
ו.. ואו, הפרק הזה ממש הזכיר לי את הכתיבה של דבורי רנד. וזו מחמאה ענקית.
עד כדי כך, יוז?
שמחה לשמוע. ממש.
אוף, את השלישית נראה לי שכותבת לי שהכתיבה דומה.
זו גם מחמאה, וגם לא.
כי ממש לא התכוונתי לכתוב כמותה, ומוזר שזה יצא לי. עד כדי כך היא השפיעה עליי?!
מעניין אותי לדעת איפה זה הזכיר לך, באילו מילים.
אביגיל ורחלי, והתמיכה חסרת המילים הזו, חסרת הפשרות, והאכפתיות של רחלי והמצוקה של אביגיל, והכל ביחד גרמו לפרק הזה להיות עוצמתי מתמיד ולגב שלי להצטמרר.
כתבתי אתזה בקשר לתגובה של אבן דרך ב'מסגרת', הסיפור הזה ממש חידד לי את ההרגשה..
אני אנסה לצטט:
"שתיקה עוברת עלינו. דוקרת. נעימה."
"הסבר קצרצר. חברה מהירת קליטה יש לי, ויכולותיה גבוהות."
""הם הלכו", אני מעדכנת את הילדה הטובה הזו שהאזינה לשקט ופחד. באהבה."
"ההר חזר להתיישב על הלב.
מפלצת עמדה בתוך הפה, לא נתנה לי להניע לשון.
שוב נעלו פחדי שווא דלת פלדה.
שוב עוטה ליבי לוח עץ.
"וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז."
הלוואי."
משפטי הסיום מטלטלים, ומזכירים אותה ברמות אחרות.
איך שאת מרגישה.. יש סיכוי שזה פשוט הסגנון שלך, סגנון מדהים ומיוחד ונדיר, בעיני.
(חברות אומרות לי, לדוגמא, שהכתיבה שלי ממש מזכירה את זו של מיה. אני הוסמקתי קשות.)
תודה, יוז!!
איזה כיף שפרגנת לי וציטטת ממש! (טוב, המומחיות שלך זה לצטט…)
אז מעניין, זה לא הכי נשמע לי הסגנון של דבורי, אולי מפני שהרבה זמן לא קראתי ספר שלה. (מחכה, כידוע, ל'הלוואי שתהיי')
אז ברור שזו מחמאה, וברור גם שזה לא.
העיקר שאני כותבת. זה מה שחשוב לי, אחרי הכל.
שין את כותבת מ-ה-מ-ם-!-!-!???
תודה!
כמה טוב לי לקרוא את התגובות המפרגנות שלך, שושנה.
היום הנאתי היתה שלמה! מקסים❤ לא זה שהיא פחדה כע??
חחח
לא היו דיאלוגים קשים…?
תודה!!
שין. וואוו!!
רק עכשיו ראיתי את הבלוג,
את כשרונית!!
זה היה פרק מהמם, אבל קצר (לפחות ככה הרגשתי).
תודה!
שמחה שאת קוראת.
ייתכן שהפרק הזה היה קצר. לא יודעת.
בכל מקרה נשארו עוד שניים, יותר ארוכים. קצת יותר.
שיןשיןןןןןןןן
אלופיתתתת
כמו תמידדד
יותר מתמידדד…..
לאב לאב לאב.
תודה, מהממת אחת!
?
אעאעאעאע זה כל כך יפה!!
תודה!!
❤❤