פוסט

כן כן
שמתי לב שהרבה זמן לא כתבתי.
ז"א, כתבתי.
סיפורים שאני באמצעם, שירים, קטעי כתיבה קצרצרים.
אבל לא…
לא סתם קטע.
מסתבר שיש קטע גם לסתם קטע.
אז הנה אני כותבת.
ככה סתם באמצע החיים קיבלתי יום חופש, ולא לבד, עם עוד אנשים.
יש משהו בחופש לבד שהוא לא לגמרי מרגיש חופש, או שהוא חופש, אבל בודד כזה, חסר כזה, מנוצל למנוחה אישית או סידורים.
טוב נו, לרוב לסידורים ולאימונים.
אבל יום חופש שהוא עם כלל העולם, או כלל המדינה, אם אדייק, מרגיש יותר חופש, למרות שאני בכלל לא מכירה את כל המדינה ובטח שלא יוצאת עם כולם.
על מי אני עובדת? אפילו לא יצאתי עם חברה לטייל קצת.
ועדיין הרגשתי בהחלט בחופש, תמיהה .
אני תוהה אם זו רק אני או שזה ככה אצל כולם.
בכלל, מישהי אמרה לי שמבחינתה אפשר לעשות יום חופש שבועי לכל המדינה , עם נסיעות חינם והכל, לא רע.
השכנים שלי שוב פתחו קריוקי בהתלהבות עצומה, אפילו יותר מהרגיל, פרגנתי להם, שיהנו. למרבה הצער מישהו החליט עבורם שאחת בלילה זה לא זמן לחגיגות וסגר להם את האפשרות לשירים.
איך? לא בדרך נחמדה.
חבל.
אני חושבת שאם אנשים נהנים אז למה לא, תמיד אפשר לנסות לבקש מהם התחשבות אם זה ממש מפריע, לרוב אנשים לא רוצים להפריע בכוונה אלא זו רק אי שימת לב.
אנחנו אחרי החלפת שעון לחורף, אז בטח שאפשר להחליף לילה בצהרים , מחשיך כל כך מוקדם.

ואם מדברים על שעון חורף, חברה הציעה לי הצעה, כל יום ראשון- להקדים את השעון בשעה, שתהיה עוד שעה לישון.
לא ידעתי איך להסביר לה שזה לא יעבוד למרות שאני לגמרי מבינה אותה.

אבל הנה אני, למרות העייפות והשעה (שמוקדמת בשעה ממה שאמור להיות, כמובן.) יושבת וכותבת , חסרת אחריות שכמותי, מחר יום עמוס, לכי לישון…

מה לעשות, לכתוב חייב, בכל שעה שהיא.
גם אם לא מבהירים נקודה מסויימת אלא סתם… כותבים…
אני חייבת למצוא נקודה להבהיר בפוסט הבא.
בינתיים,
אני של מחר גוערת בי על העייפות אז אני אסגור כאן,
להשתמע.