עניבה

וחולצה, מלוכלכת.
הבמה מצוחצחת, האורות בוהקים, הכל כל כך יפה.

הספור קולח, מרגש.

מחיאות כפיים סוערות, אל הבמה עולה החוזב"ש בעל המעשה.

הם מתחבקים, הפלאשים מאירים.

"אשרינו". הרמקול יהדהד , "אשרינו השלוחים שזכינו לעמוד בחזית".

התזמורת פוצחת בניגון, הדמעות נזלגות, ההתרגשות גואה, אשרינו…
 

והיא תעמוד שם, בקהל.
סתם, פלונית אלמונית.
"הוא מציג, או שרק אני כזאת?" היא תשאל את עצמה.
והתשובה… לא מחמיאה לה במיוחד.
היא מקנאה, היא מקנאה, היא בוערת מקנאה.

"למה?" היא תצרח את הלחישה, "למה רק אני? מה כל כך רע בי רעבע?"
"את לא רעה". הקול השפוי שבה מרגיע, "זה שהם טובים זה לא אומר שאת רעה".
היא לא תתווכח איתו, הוא יותר מידיי שפוי.
וצודק.

"נו, ספרי לנו משהו מהשליחעס". התוועדות כ"ב שבט.
"אממ… מה לספר?" היא נבוכה.
"משהו, רוצים קצת לשמוע ממך".
"אנשים לא רעים", הקול שוב ילחש לה. "הם פשוט לא יודעים שזה מביך".
"אני יחשוב", היא אומרת. "דלגו עליי בינתיים".
היא תמצא איך להתחמק בסוף.
יהיה טוב.

היא חוזרת הבייתה.
השכנה מנופפת לה לשלום ממרחק, והיא מחזירה.
ונכנסת.
בסיפורים היא אמורה ללכת אליה עכשיו ולהעביר הרצאה, או לפחות לנהל שיחה ידידותית.
כזאת שתביא מינימום לשמירת שבת.

"אך בן של שליח הוא מחומר מיוחד…" ככה ישירו.
אז שישירו.
היא לא מבינה מי המציא את השיר הזה.
הוא שיקר, הוא עבד עליה.
איזה כח? איזה?

אין כח,
נמאס.
היא לא בחרה בזה.
היא סתם נולדה למציאות הזו.
ילדה ששונאת כל מטר ביישוב שלך.
נערה ששונאת כל נסיעה מרובת בחילות.
ובחורה ש…
שהתייאשה.
התייאשה מלמצוא פה חברות.
התייאשה מלהראות דוגמא אישית.
התייאשה מלרצות את כל הסביבה.
התייאשה.

היא תרים את העניים, מחפשת תשובה.
והוא יהיה שם מולה.
הרעבע, עם חיוך ענק, בשבילה.
"הכח שהבאתי לך" המבט שלו יגיד.
"אתה הבאת אבל…" היא תעצור, "אני בכלל לא שלך, אני לא שליחה בכלל.
אני סתם ישנה במקום הזה, אני לא עושה פה כלום!". הדמעות כבר יזלגו חופשי, היא ניגשת לתמונה, מתרפקת עליה.
"למה רעבע? למה?".
"למה דווקא אני?". היא צועקת.
"יכולת להביא, את מושקי, את חוי, את שיינא". היא תתחיל למנות שמות.

"יש לך עוד אלף בנות חברותיות שהיו הופכות פה את העולם בשניות". היא עוצרת, "למה דווקא אותי… ילדה מרובעת וביישנית שאין לה כח לכלום, ששונאת פה כל דבר".
"כי דווקא אותך אני רוצה". הוא יענה, המבט שלו יענה הכל.
"דווקא אותך, את זאת שלא מרכזת סביבה מעגל בשנייה, את זאת שאין לה תשובות מהירות ומלומדות, אותך!".
"אבל למה?, למה?". החיוך של הרבי יתרחב, "ככה, 'מה' מצעדי גבר כננו', את התשובה את כנראה לא תדעי".
" את חושבת המון דברים, את שווה הרבה יותר". הרעבע יאמר. " את צריכה להשפיע. נתתי לך כח! תתחילי, רק תתחילי!"

הוא יעמוד על הבמה, יסחף אחריו את האלפים.
ופלונית אלמונית גם תעמוד שם ותמחא כפיים.
ופתאום, האסימון ייפול.
הוא עומד, אז מה?
זה אומר משהו?
הוא עומד ומקבל מכתב הוקרה.
אבל את יודעת כמה הוא לא מספר?
כי על במה מקבלים כבוד, הערכה.
אף אחד לא זוכר כרגע את מה שהיה.
את הדמעות. את הזעה, את ההרגשה שכלום לא הולך.
הכל נראה כל כך יפה, אבל רק הוא ומי שלמעלה יודעים בכמה מאמצי נפש זה עלה.

ואולי לא, אולי היא אף פעם לא תעמוד על הבמה.
אולי היא אף פעם לא תקבל מחיאות כפיים.
כי מאחורי השליח הזה, עומדים אלפים.
אלפים שלא רואים כלום, אלפים שלא מבינים בכלל מה הם עושים כאן.
ואולי הם יזכו יום אחד לשמוע מהמטייל שבזכותם התחיל לחיות.
ואולי לא.
'חיילי הרעבע, אשרינו!'
רציתם סיפורי שליחות?

אז הנה… הסיפור שלי.

ושל המון.