עמוד מתוך סיפור חיי

אני סוגרת את הספר עם חתיכת טישו ששלפתי בזה הרגע מהחבילה,
ומנסה לקפוץ מהמיטה במהירות ובזהירות,
אני רגילה לזה, לא ששוב הלב שלי על 2000 פעימות בדקה,
אבל 200 כן,
אני שומעת הכל, ותוך כדי מחשבה אם להתערב או לא, ממלמלת פרק קצר, להצלחתי.

—-
זהו, שקט,
הידיים שלי קופצות, ואני שוב מנסה לשקוע בספר אבל המחשבות שלי רצות הלאה,
ואיתן זולגות דמעות,
אני יודעת שזה טוב לבכות מפחדת לשאול למה בגלל הסיבות האלו.
זה מעצים אותי, ואני יודעת שאני שליחה לכל כך הרבה בנות שמתמודדות כמוני.
אני מוכנה להרגיש את התחושות האלו בכל פעם רק כדי לתת מהלב שלי באמת לאחרות שצריכות.

—-
אנחנו מתאספות שוב כמו בכל יום חמישי באולם במבנה החדש,
והפעם נרגשות קצת יותר מתמיד, כשהרכזת מכריזה פרטים על המחנה קיץ.
מתי יוצאים ולאן הולכים, הפטפוטים מתגברים והיא עומדת על הבמה ומחכה לשקט,
מנסה להשחיל עוד קצת פרטים חשובים לפני שהמרצה עולה לשיחה השבועית.
הרכזת מקריאה מהדף עדכונים מה בתוכנית ועוד.
והיא לא שוכחת להוסיף שיש סרט, בסמינר שלנו לא מעודדים סרטים,
אבל הפעם כנראה השיחה שלי איתה מלפני שבועיים גרמה לה להחליט שזה חשוב!
היא מציינת את שם הסרט ומוסיפה "בנות, אני יודעת שיש תלמידות שזה נושא רגיש אצלן,
הן לא חייבות להיכנס, ולכן אני מעדכנת באיזה שעה הוא יוקרן, תוך כדי שמבטינו נפגש למבט ארוך ומשמעותי.
אני מתכווצת בכיסא ומכירה בפעם הראשונה בחיי את רגש השנאה האמיתי!"

—-
כן, בחרתי להיכנס לסרט והרגשתי וראיתי את המבטים שלך נעוצים בי בלי הפסקה,
אני לא תמימה, אני יודעת שהמחנכת לא סתם התיישבה ליידי כחצי שעה אחרי הסרט כדי לדרוש בשלומי.
מה שניסיתי להסתיר לא סתם, פתחת בלי רשותי!
את משחקת בחיים של בן אדם אחר, בן אדם שנלחם בכל יום לקום מחדש,
את משחקת לא על מנת לעזור, את הורגת אותו.