עלובי החיים

ומתנצלת עם חפרתי על הנושא… ??
כבר רשמתי בעבר פוסט בשם הזה.
ביממה האחרונה, בעקבות שיחה שהייתה לי עם מישהי (מקרונות הרכבת… פירוט בהמשך וד"ל:) הרגשתי צורך חזק לשבת לכתוב שוב, הפעם מזווית שונה לגמרי.
בכל מקרה למי שרוצה לקרוא את הפוסט הקודם (מומלץ בסוף!:)

עלובי החיים.

לא יודעת כמה תבינו. מפרסמת בכל אופן…
ולמי שלא הבינה – שמחתי בשבילך.
(את יכולה לצאת מהפוסט ברגע זה ממש:)
המשך חיים יפים ??
עלובי החיים,
כך כינו אותם האנשים.
עלובי החיים,
התעקשו כולם, המשיכו להאמין.
הזלזול, עדיין מביט בהם בעינייו הגדולות,
עלובי החיים,
והאם לעד הבושה תמשיך לחלחל
כשהדימוי שוב יעלה על שפתיים שרוטות.
עלובי החיים
כן, האלו, מצידי הרחוב
שנפלטו מרכבת החיים.
עלובי החיים,
בעלי שפה משלהם
כאבים, שריטות, צלקות שנחרטו
במציאות פגומה.
ואיך זה בכלל קרה, פרדוקס.
עלובי החיים
לכו, צאו מהבור.
ולמה אתם ממשיכים להתעקש,
לחיות את עליבות
נושרי החיים.
החברה
לעולם לא תבין,
ואולי לעד תמשיך לשפוט, להתכחש
כי עלובי החיים,
הם בני אדם, עם רגשות.
ואיך תבינו אתם, יושבי הרכבת
את צלקות מסילות הברזלים
והאם תדעו איך לרפאות
שריטות רבות שנים?
האם תדעו לעבור
את חומות הסטיגמות,
השפיטה מלאת הביקורת,
כי עלובי החיים,
אתם הרי, רציתם
ואיך נתתם לעצמכם
להיפלט?
עלובים אתם,
לא יודעים איך לחיות
חיים מתוקנים, נכונים
מסודרים בשורות ישיבה.
רק בחוץ, בחורשת זאבים
מצאתם מקומכם
ניסיתם לשרוד
עוד רגע בנשימה.
עלובי החיים,
נתתם לחיים לזלוג
ואנחנו, רק אנחנו
הצלחנו להיאחז בדפנות.
אז איך,
איך תצליחו אתם,
יושבי הקרונות
להבין.
והאם בכלל תנסו?

…
ואולי באמת, עדיף שלא.
זהו קרב אבוד מראש,
חסר מנצחים,
מלא לבבות ואנשים שבורים.
פרדוקס.

–
ולמה ואיך, אני אמשיך להתעקש
לחפש את האמת שנקברה מתחת
ומתי, מתי כבר אבין
שכך הוא העולם.
מלא ביושבי קרונות
ולבבות שבורים על מסילות.
אין בו צדק, ולא יושר וטוהר
וההבנה לעולם תישאר נעלמת
כי כך, כך עובדת הרכבת.
מתי מתי אבין,
אסכים להשלים עם מציאות פגומה.
והלוואי, רק אולי
אצליח להישאר
עלובת החיים יחידה
אעמוד בצד המסילה
האסוף, את הנשמה שנזרקה
ולא, לא אנסה להוכיח
וגם לא אצעק בקול
לא אתלה שלטים,
ואחרוט משפטים
על דלת ישנה ברכבת.
כי העולם לא יתעורר
גם לא אחרי המציאות,
והעיניים לעד
יתעקשו להיעצם
בדיוק ברגע
שיביא איתו כאב.
כי הם לא, לא יסכימו להכיל,
ואולי גם לא ירצו.
הרי הכאב לא נועד בשבילם,
ולמה להם לשרוט ליבם
משריטות המסילה
על נשמות זרוקות בצד.
אני לא אנסה להוכיח.
רק אשאר שם, אשאר בצד.
אנקה את השריטות
ילטף הצלקות, יחבוש,
לאט לאט, באהבה
ינגב את הדמעות.
ואולי, והלוואי
שיום אחד
יתקבצו כל אותם לבבות
שחבשתי בדרך
ויחד נבנה לנו רכבת
אמיתית, עשויה ברזל,
שנבנתה מכאב וצמיחה של שנים
יתדותיה נטועים עמוק
בניסיון של למודי מכות.
יחד נעלה לרכבת
מחובקים, באהבה,
וניסע לנו ברכבת מקבילה
של עלובים, אלופי מלחמה.
ביעף נעבור על פניהם
של יושבי הקרונות
אך הם לעולם לא יבחינו, לא יראו
כי זו הרי תהייה
רכבת שקופה.
כמונו, עלובי החיים.
דלתותיה פתוחות לרווחה
אוספות את כל אותם לבבות
שהמשכנו לחבוש בדרך
לנקות מהמסילה.
וטוב יהיה בה ברכבת, ונעים.
והמנהיג, מלמעלה, ימשיך אותה להסיע
כי בעולמו, בקרונותיו
ישנו מקום לכל אחד.
וכמו מתוך חלום
תמשיך מנגינתו לשיר, לרפא את ליבנו
כי גם לנו הוא נתן רכבת
ומקום בעולם.
ותודה לך,
מנהיג הרכבות כולן.
❤❤❤