עזרה מסוג אחר

הכל בסדר
אפתח במקרה משעשע שאירע פעם בכיתה ג'. בשיעור חברה המורה אמרה שמי שחושבת שהיא מיותרת בכיתה, שתעמוד. כולן ישבו, ורק לאהלה, ילדה רגישה ואצילית, נעמדה. "את באמת חושבת שאין לך מה לתרום לכיתה שלנו??" הפליאה של המורה הורגשה היטב בקולה. "לא", ענתה לאהלה בקול שקט וביישני "פשוט לא היה נעים לי לראות שרק המורה עומדת…"
היא שכבה על האדמה, המורה המבוגרת, ומראה היה מעורר חמלה. "עזרה! תעזרו לי!" היא קראה בקול.
ניגשנו בזריזות והושטנו לה ידיים, אך היא דחתה את ידינו והמשיכה לקרוא לעזרה.
נבוכתי. מה היא רוצה? חשבתי שאולי היא קיבלה כזו מכה חזקה שיכאב לה אם נרים אותה בעצמינו, ושאלתי אם היא רוצה שאתקשר להזעיק עזרה ראשונה. המורה לא ענתה, רק סובבה את ראשה ימינה ושמאלה.
עכשיו כבר באמת לא ידעתי מה לחשוב.
לפתע התקרבה בתיה, חברתי הרגישה והחכמה, עשתה את עצמה נופלת, ונשכבה ליד המורה…
להפתעתי לא היה גבול. המורה החכמה והוותיקה התיישבה, כולה מחוייכת, והצדיעה לבתיה, שהסמיקה במבוכה.
כשישבנו במעגל וניתחנו את המקרה, לקח לי זמן לקלוט מה שקרה פה.
מסתבר שהמורה עשתה לנו תרגיל גאוני.
כשהמורה נשכבה על האדמה והחלה לזעוק לעזרה, אנחנו כמובן הנחנו מיד שהמורה נמצאת ב"בעיה", ושהבעיה שלה היא שהיא שוכבת על האדמה.

בתיה הצליחה להבין משהו חשוב. היא הבינה שה"בעיה" האמיתית של המורה כלל לא הייתה העובדה שהיא שוכבת על האדמה כרגע. ה"בעיה" העמוקה שהמורה הציגה הייתה שהיא חושבת שהיא בבעיה, שהיא מאמינה שהמצב שלה הוא "לא בסדר", שהיא מרגישה לבד במקום שהיא לא אמורה להיות בו והיא פוחדת להינטש והלשאר לבד באותו מקום, ולכן היא זועקת לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבות או מאמינות שהמצב הזה הוא לא בסדר… שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורות או צריכות להיות במצב אחר. או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. וזה הכאב הכי גדול שיכול להיות.
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חוות שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו"בסדר", של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישות לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא "טוב יותר", זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגישה חסרת ערך, רגישה, פגיעה ולא בטוחה בעצמי ונדמה לי שכל השאר "יודעים איך לחיות", מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר "שליטה עצמית" והצלחה ממני, אני יכולה לחשוב שמה שאני מרגישה זה ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, "בסדר" או "לא בסדר", זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואות את החברה. וכשנדמה לנו שאנחנו שונות, "חלשות" יותר, חסרות בטחון יותר, פוחדות יותר, עצובות יותר או כועסות יותר, אנחנו נוטות לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית. וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלות.
במילים אחרות:
כשהמורה "נפלה" על הקרקע, קרו פה שני דברים לא נעימים. אחד: כאב פיזי, הגוף נחבט וקיבל מכה. שתיים: הנפש קיבלה זבנג. איזה לא יוצלחת אני. לא יכולתי להיזהר יותר? אני אישה מבוגרת! איזה בושות…
בזעקה לעזרה, היא ציפתה קודם כל לעזרה נפשית. להזדהות והכלה. לתחושה של ביחד. לשדר שזה בסדר ליפול, שזה יכול לקרות לכל אחת. כשהנפש טוב לה עם עצמה, קל לה לגבור על כאב הגוף. הכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.

בעוד אנחנו מנסות "לעזור" למורה ששכבה על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלנו לעזור לה, אנחנו בעצם נתנו לה אישור לא מודע לכך שהיא אכן בבעיה.

שהיא אכן זקוקה לעזרה ושאכן המצב שבו היא נמצאת כרגע הוא לא בסדר.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשרה לנו לעזור לה לקום… זו לא הייתה העזרה האמיתית שהיא היתה זקוקה לה. הבעיה שלה הייתה אחרת לגמרי… הבעיה שלה הייתה האמונה שהיא נמצאת ב"בעיה", ושהיא לבד שם, שאי אפשר להיות איתה ביחד במקום שבו היא נמצאת וכל מה שניסינו לעשות רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתרוצצות פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר. אנחנו מחפשות פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שאנחנו, ויותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.
רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתה שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהיא. לידה. לא יותר. זו העזרה האמיתית.

"כלום לא משנה,
רק אהבה משנה.
והיא לא מנסה לשנות דבר,
לכן היא משנה הכל"