כל בוקר היא מגיעה לתיכון, כמו כולן.
היא אמנם לא עושה חמש יחידות בהכל וביולוגיה אבל היא נראית די חרוצה, לומדת די יפה בשיעורים.
היא מכירה בערך שלושת רבעי תיכון או לא יותר, היא מחייכת לכל בת שניה במסדרון ושואלת אותה מה נשמע.
האמת שלפעמים לא, אבל כנראה זה כי בדיוק היא עסוקה או לא פנויה מסיבה אחרת, בכל זאת י"בתית עמוסה…
רואים אותה לפעמים עם עצמה, אבל נראה שהיא אוהבת את זה, היא עדינה ועמוקה, חושבת הרבה.
אם ממש ינסו לשים לב לפרטים יזכרו שכמה פעמים היא בכתה בכיתה או הייתה נראית עצובה אבל לכל אחת יש תקופות קשות נו… וגם אם פעם שאלו אותה אם הכל בסדר והיא הגיבה מוזר… מאמינה שקרה לכל אחת…
אותה בת שתנסה לרדת לפרטים תהרהר, נכון, היא לא החברה הכי טובה שלי אבל נראה שהיא מסתדרת בחברה, היא בת ממש חמודה ויש לה מידות ותכונות טובות והיא מוכשרת וחכמה ובכלל לא נראה שקשה לה.
היא גם לא ניסתה אף פעם ליצור איתי קשר או להעמיק אותו ולא דיברה יותר מידי בכללי בטח שלא על עצמה.
היא בדרך כלל תגיע לפעילויות וטיולים, נכון שפעמים בודדות זה לא קרה אבל בסדר, קורה לכל אחת…
בפעילויות האחרונות היא לא ממש הייתה מעורבת בשיחה אבל האמת בד"כ היא לא מדברת איתנו הרבה, כנראה זה פשוט הסגנון שלה, האופי שלה.
בסופו של דבר כיף להיות איתה, מעניין למה היא אף פעם לא חשבה ללמוד איתי למבחן, טוב בטח יש לה חברה אחרת לזה…
***
כל בוקר אני מגיעה לתיכון כמו כולן.
אבל אני יודעת שאני ממש לא כמו כולן, כל אבן בקירות התיכון זועקת את זה, כל קרן שמש או עלה דשא.
אני אומרת בוקר טוב לבנות שאני רואה ומתעניינת בשלומן בקצרה ומתיישבת בשולחן הפרטי שלי.
האוזניים שלי קולטות הדי שיח מהבנות מסביבי ואני מקשיבה בעניין, לפעמים יש לי מה לומר אבל… עד שאני מסיימת להסס זה כבר לא רלוונטי, נו לא נורא.
התפילה עוברת ומתחיל השיעור.
אני מקשיבה למורה בחצי אוזן ומניחה את הראש חצי על השולחן כזה, נרדמת משעמום.
סביבי נשמעים זמזומים של פטפוטי בנות עם החברות שלהן וגם אני כל כך רוצה לעשות את זה!
לא כדי להפריע למורה או משהו אבל כמה שעות אפשר לשבת לבד בשולחן בלי אף אחת שתשמיע רחש? בלי להוציא כמעט מילה מהפה?
מגיע הצלצול אבל אני כבר יודעת שהוא לא כ"כ גואל.
אני קמה מהכיסא רק כי אני כבר לא יכולה יותר להמשיך לשבת ומסתובבת במסדרון. אני רואה קבוצות של בנות מדברות, זוגות ושלישיות הולכות ביחד ומשוחחות. מציצה לדשא בחוץ ורואה את הבנות יושבות עליו יחד, נהנות משיחה קלילה לאור השמש. ואני רק ממשיכה להביט בהן, כאילו ביני לבינן יש מחיצה שקופה שאני לא יכולה לעבור.
ולמה? כי… למה שהן ירצו שאשב איתן ואדבר איתן? הן בטח יחכו רק שאלך או שיעשו לי טובה שאם אני שם אז הן ישרדו אותי.
חושבת על הפעמים הבודדות שכן ישבתי איתן, המחיצה השקופה לא עזבה אותי גם שם, הכבידה לי על המח והלב, אמרה לי שאני ממילא לא קשורה אליהן, ומה פתאום שאומר ככה וככה זה ממש לא לעניין. גם אם הן היו נחמדות אלי אני לא צריכה להתערב להן… להימאס עליהן.
אוף, לא בא לי שהן יעיפו אותי.
נכון, זה לא ממש הגיוני שהן יעשו לי משהו אבל אם הן לא רוצות אותי זה לא שווה את זה…
ולמה שהן לא ירצו אותי? יכול לשאול ההגיון הבריא.
אבל הרגש עקשן ואני לא רוצה למות מתחת לפרסות של הלב שלי שדוהר בפעימות שלו כמו סוס מהיר, דורס אותי בפרסות שלו.
הצלצול מחזיר אותי לכיתה באכזבה מחודשת, נאיבית שכמוני שממשיכה לקוות…
לפעמים עוד יוזמת קצת שיח עם החברה היחידה שלי והטובה ולפעמים חוששת שאני חופרת כי יש לה עוד חברות יותר טובות ממני…
יש היום הרצאה בתיכון, אני שואלת את עצמי איפה אני מתמקמת. מצאתי את האזור בו הבנות מהשכבה שלי התיישבו אבל… איפה אני אשב? כלומר.. ליד מי?
אני עומדת כמה דקות בחששות ובסוף עושה משהו עם עצמי- מתיישבת איפה שמזדמן או לא מתיישבת…
בשיעור שאחר כך אני קולטת את עצמי מול דלת כיתה סגורה, אוי, איחרתי.. איך זה קרה?
אני מציצה בחשש דרך החריץ וכמובן רואה שהמורה בכיתה.
אני עושה צעד אחורה, אין מצב שאני נכנסת לכיתה שכולן יושבות בה, אפילו לא כדי להוציא בקבוק מים כי אני קצת צמאה.
זה כזה מלחיץ אותי שאני מעדיפה להישאר בחוץ ולשבת באיזו פינה עם רגליים מקופלות עד הצלצול והפעם- לא לאחר.
איכשהו הכל עובר והיום הגיע לסיומו, אני יוצאת מהשער של התיכון ומעיפה מבט אחורה, לקבוצת בנות מכיתתי שיוצאות ביחד ומשוחחות, חלקן נפרדות לכיוון השני וחלקן ממשיכות עם היתר.
אני מסתכלת קדימה, די לפזול לצדדים זה לא עושה לי טוב. אני צועדת במהירות לתחנה, חושבת על זה שפחות כיף ללכת לבד אבל לא נורא, כבר התרגלתי.
באוטובוס אני חושבת על זה שיש לי טיול שנתי בקרוב, אוי ואבוי…
הלב שלי דופק בקצב מסחרר ואני שותה קצת מים כדי להירגע או עוברת לחשוב על משהו אחר.
באיזשהו שלב אני נגררת לחשוב כמה נורא היה בטיולים הקודמים, כמה רע הרגשתי וכמה לבד הייתי.
באוטובוסים כמובן ישבתי לבד או ליד מישהי מזדמנת שהייתה עם החברות שלה כל הנסיעה.
בהליכות כולן דיברו, שרו ונהנו ורק אני הייתי עם החברה הכי טובה שלי- עצמי, היא מאוד נחמדה ואני מאוד אוהבת אותה אבל למען האמת נמאס להיות איתה 24/7 כל החיים ורק איתה.
ותמיד יש לי את החשש שאם אני לא אבוא לתיכון או אפילו לטיול אף אחת לא תשים לב והאמת שזה הוכיח את עצמו לא פעם…
אוףףף! אני מסננת לעצמי, איזה יום מתיש ומעייף, איזה שבוע מתיש ומעייף… וכו'…
מגיעה הביתה, אויש, יש מתכונת השבוע! מה אני עושה??
כל כך קשה לי ללמוד למבחנים, להשתלט לבד על כל החומר, לא להתפזר.
יש לי חלום שאני מהרהרת בו בהקיץ, ש'מישהי' ויהא זה גם שמה… תלמד איתי למבחנים.
כשאני לומדת עם 'מישהי' הלימוד פחות מעייף ומכביד, אני לא יכולה לזגזג לעוד עיסוקים כי עכשיו אנחנו על זה.
מידי פעם יש קצת פטפוטים שמקלילים את האווירה ומקלים עלי לא לכרוע תחת הלחץ.
האמת אני לא אומרת את זה כי זה חלום שהפוך מהמציאות שלי, אני באמת מכירה את עצמי ויודעת שזה מה שטוב לי, הספקתי לבחון את העניין…
רק למרבה האבסורד לומדת חברתית שכמוני לא יכולה ללמוד עם אף אחד אלא אם כן נחשיב את האחות שקטנה ממנה בשבע שנים (עבד רק פעם אחת לפני שהיא קצת התבגרה… וגם במקצוע קל מאוד).
ההורים שלי שואלים מי יכול לקפוץ לחנות, אני כמובן אומרת שלא, ממש מתחננת. מקווה שזה באמת ברור להם שאני לא עושה את זה. משום מה הם לא שמים לב כמה שאני לא יכולה פשוט לעשות את זה.
לא, רק שלא יעשו לי את זה, לא מוכנה ללכת לחנות, להיכנס אליה ולעמוד מול מוכר או מוכרת.
זה פשוט עושה לי רע אני פשוט לא מסוגלת, בבקשה שלא יכריחו ללכת, בטח שלא לבד אמא'להה.
למזלי הפעם לא הלך בלגן וניסו להכריח אותי, מישהו אחר הלך, איזה נס.
אני ממשיכה לנסות ללמוד למתכונת אבל לא כל כך הולך. אני משתדלת לקטר כמה שפחות כדי שיהיה כמה שפחות בלגן ועצבים בבית ולאחר כמה שעות לא רצופות מגלה שאיכשהו עבר אמצע הלילה והולכת לישון.
רגע לפני שהשינה עוטפת אותי אני מהרהרת לעצמי, בשביל מה אני צריכה לקום מחר לתיכון? בשביל עוד יום כזה?
ביום המחר קמתי וגיליתי בבהלה שאיחרתי, כבר התחלתי את היום ברגל שמאל איזה כיף! בהצלחה לי עם הסיוט הזה מחדש.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
38 תגובות
וואי, אני עם דמעות בעיניים, עם דמעות בלב….
קראתי את כל הטקסט הארוך הזה, כל מילה, ואני מאמינה שאחזור לקרוא אותו שוב
אז דבר, ראשון את כותבת מדהים!
דבר שני, את מתמודדת עם משהו שאני מזדהה איתו חלקית, אבל גרמת לי לחשוב שאולי באמת יש לי חרדה חברתית…
ממתי הכל התחיל?
לי ב”ה יש עכשיו תקופה ללא לימודים, כך אני מגיעה רק למבחנים וחוזרת הביתה,
למבחנים יש לי בת אחת שאנחנו מסתדרות יופי ב”ה
אבל לטיול אני באמת מתכננת לא לבוא
כי באמת אין לי ליד מי לשבת ולהיות ואני לא אוהבת טיולים עם הכיתה, אז באמת מנסה להבין מה העניין שלי לבוא?
אז אין לי עצות בשבילך
וקשה לי שאני לא יכולה לפחות להתפלל בשבילך… (לין בת שותפות בדרך)
רק מקווה בשבילך שיסתדר, שתצליחי לפרוץ את החומה הזאת
ולפחות את בי”ב ומסיימת כבר, לי יש עוד שנה…
ושוב אומר לך, את כותבת בצורה מדהימההההה!
אאוצ'
תבדקי אם יש לך חרדה חברתית ותתחילי לטפל בזה זה בדיוק הזמן!
כן גם לי יש תקופה כזו אבל אין לי עם מי ללמוד ואני אבודה לגמרי, מיואשת מהלימודים ומשלימה עם זה שלא בטוח אקבל תעודת בגרות זה חוץ מזה שאף אחת מהשכבה שלי לא ממשיכה לאן שאני רוצה להמשיך ואני מסתבכת גם עם הרישום…
זה התחיל לי איפשהו בין כיתה ד' לו' (תקופה שעברתי התעללויות)
תודה על המחמאות!
ממליצה לך לבוא לטיול למרות שזה קשה אלא אם כן את באמת לא אוהבת את הדברים האלה בלי קשר לקטע החברתי (חרדה?) כי כמה שלא באים זה רק גורר שזה יקרה יותר וחבל… יש לך סך הכל קצת יותר משנה עם הכיתה שלך אז תנצלי! לי אין אפילו את זה וזה עצוב לי.
ולראות את התגובות שלך כאן, את כל מה שאת מעלה, זה רק מכאיב לי יותר, כי אני מבינה כמה טוב יש בך!
כ”כ הרבה טוב שהסביבה מפסידה….
למה לבוא לטיול? אף אחד לא הצליח להביא לי סיבה הגיונית….
למה עצוב לך שאין לך את השנה הזאת אם את במילא לא נהנית…? כדי לתת לך עוד הזדמנות?
בקיצור, חושבת עליך המון….!
כי אם לא תבואי אז יהיה לך יותר קשה לבוא בפעם הבאה ותיכנסי למעגל עצוב של הימנעות- של לא להגיע לטיולים ופעילויות חברתיות וחבל, בשבילך, באיזשהו שלב את תתחרטי על זה.
לבוא לטיול זה קשה אבל כל פעם שאת מתמודדת עם זה זה מחשל אותך.
וואי, מעניין מה שאת כותבת,
לא ניסיתי אבל אאלץ להאמין לך…
לא מסוגלת לבוא, אבל לא נראלי שזו חרדה חברתית,
אלא חוסר חשק, אני מחכה כבר שהכיתה שלי תעוף לי מהעיניים, נמאסו עלי הבנות,
אז אני אומרת לעצמי, עד שיש לי הזדמנות לא להיות איתן- אני אבוא מבחירה?
במיוחד כשאני לא אוהבת טיולים…
וואו!!!
רציני שגרמת לי לדמעות בעיניים…
אני כל כך מזדהה למה שכתבת כל מילה בסלע! אני ממש הייתי רוצה להיות חברה שלך אם הייתי יודעת מי את..
לפי איך ומה שכתבת אני רואה שיש לך כוחות עצומים ואת עוד תגיעי רחוק. מבטיחה לך.
את מתבטאת מושלם ויש לך לשון ספרותית ברמות..זה לא נורמאלי שאת גורמת לי לבכות ממכתב!
יש לך עולם פנימי עשיר ומסקרן אני רואה את זה בבירור. רציני עכשיו.
אני ממליצה לך לנסות להתחבר לילדה הטובה והעצובה הזאת שכתבת עליה בהתחלה.. העצה שלי אלייך: כמו שאת מתבטאת כל כך יפה בכתב תתבטאי גם ככה במציאות!! תזרקי לה כזה בוקר טוב, תראי לה שאת מעניינת. והכי חשוב_תיזמי! תציעי לה סתם ככה ללמוד למבחן קרוב..אני התחברתי לבנות דרך מבחנים שלמדנו..
בהצלחה רבה!!! אני שולחת לך ממני חיבוק ענק!!!
כתבתי על זה ממבט של מישהי מבחוץ לא מישהי מסויימת.
וזה בעקבות מסקנה שהבנות שלא חוות את זה לא מבינות וכולם אפילו בנות שכן לא ידעו שאני בחרדה אם לא אספר להן
(אפילו אני לא זיהיתי בנות שבחרדה לפני שידעתי על זה בוודאות ואז שמתי לב לדברים מוכרים…)
תודה רבה!!
וואו
את נתת לי עכשיו מכה חזקה…
פתאום התעוררתי ועלו לי מול הראש כל הבנות, חברות שלי שעוברות את אותה סיטואציה….
את כותבת יפה וזה מדהים שהצלחת לתאר את 2 הסיטואציות כל כך טוב!!
תודה לך שפתחת לי ת'עניים
תודה!
זו הייתה המטרה שלי… 😉
רסקת אותיייי😭 די דומה לסדר יום שלי המחשבות על כל דבר שאין עם לשבת לדבר ולשמוע אותן נהנות וצוחקות בשיעור ולהיות בשירויתים הפסקות\ שיעורים שלמים כדי לא להגיע למצב הזה הבודד😥 קצת חדש לי שזה עוד יותר מבאס
אאוצ'
את גם עוברת את זה?
לין
הלב.. הלב שלי עכשיו רועד
הוא בוכה. בגללך, בגללי.
מחילה על המילה הקטנה והיחידה שיש לי אליך,
בהצלחה💖💖💖
תודה!
וואו! איזה מיוחד!
מזדהה ממש עם רוב מה שכתבת
אולי כדאי לך לשקול עזרה רגשית? בשבילך! רק בשבילך, תאמיני שאת שווה, שמגיע לך, שיש לך מה לתת, שאת יודעת מה לומר או מי לפנות או מי תרצה ללמוד איתך.
בהצלחה! אל תתייאשי
שקלתי ואני מטפלת בזה.
עדיין לא מסוגלת לעשות משהו בפועל והיה מועיל לי אם הייתה לי קצת עזרה מהסביבה כי אני פשוט לא מוצאת בנות שיכולות/רוצות ללמוד איתי (דוג') וזה ממש מחליש אותי או גורם לי להימנע מחרדה אבל מצד שני זה יותר קשה לי ללמוד לבד וגם כמה שפחות נמצאים עם חברה פחות מתמודדים עם החרדה ואח"כ זה נהיה יותר קשה (למשל אני לא רוצה לבוא לתיכון אחרי מלא ימים של חופש).
תודה!
אם את ממש מזדהה ממליצה לך לבדוק גם… מה איתך.
אולי תנסי לחפש בנות כמוך מסביבך? זה נשמע מסובך, אבל לדרוש מעצמך את מה שאת דורשת מחברות הכיתה שלך,
אני ממליצה בדרך כלל רק על מה שאני יודעת שהוא נכון…
מה שהכי קשה לי הוא לצאת מעצמי וזה כי הקושי שלי כל כך תופס לי את כל החיים וכל כך קשה לי עם זה שגם אם אזהה מישהי במצב כזה לא אהיה מסוגלת לעזור לה כי למה שהיא תרצה שאעזור לה, מי אני בכלל בשבילה? (מחשבות של החרדה)
את הרבה מאוד, להפך, את יכולה להבין אותה טוב….
ותעזרו אחת לשניה, אולי…
אבל למה שהיא תרצה עזרה ממני?
מבחינתי אני אפס בעיניה.
זה ברור, אבל אולי בכל זאת תנסי למצוא מקום שבו את יכולה לתת לעולם, לחשוב על הצורך של השני ולא על המחשבות שלו אודותיך, זה יכול להיות גם ממקום של רק לתת, בלי לצפות לתמורה (לעבוד עם ילדים קטנים, או בעלי צרכים מיוחדים, ללמוד למבחן עם בת מתקשה)
ובלי קשר וזה תמיד, לחשוב מחשבות חיוביות על עצמך, לדעת שמה שאת אמרת לחברה זה היה הדבר הנכון, להאמין בעצמך, כי כולם מאמינים בך.
יש מקומות כאלה, אין לי חוסר ביטחון עצמי אלא חרדה חברתית.
כלומר, אין לי בעיה לתת הבעיה היא שכשיש לי חרדה אני לא חושבת שיש לי מה לתת וזה קורה בחברה שלי.
לין, רק רוצה לומר לך שזה הפוסט הכי נוגע, מטורף, מיוחד, כואב, מרגש שקראתי כאן באתר!
אני לא נרגעת….
ממתי הכל התחיל? מאז ומעולם? כי אם כן מעניין איך את שרדת עד עכשיו…
כי לי קרה משו בסגנון לאחרונה וכל יום אני קמה ויוצאת ללימודים רק בזכות החופש שמתקרב ובזכות המבחנים שחוזרים אחריהם מייד הביתה….
התחיל מהיסודי, בתקופה שבין כיתה ד' לכיתה ו' שבה עברתי התעללויות והשפלות לא בדיוק יכולה לומר מתי בתוך התקופה הזו…
אני באמת לא יודעת איך שרדתי עד עכשיו.
מה שכן יכולה לומר שהיו תקופות ממש קשות שהייתי בדיכאון (עוד לא של כדורים אבל כן עם תסמינים לא הייתי קמה מהמיטה ובקושי אוכלת ושותה) למשל ונפילות וקימות כמו בכל קושי.
אני באמת לא יודעת איך שרדתי את התיכון, קראתי שבאמת מתבגרים עם חרדה חברתית נוטים לנשור…
ואני באמת מבינה את זה! זה החשש שהיה לי כל הזמן ומצד שני הדבר שהכי היה לי הגיוני שיקרה כי באמת נורא קשה לי.
הבדידות הזו הפכה אותי לבן אדם מהורהר ודיכאוני פשוט כי אני שנים רק עם עצמי ובאמת לא נהניתי מהחיים אף פעם ואני לא מגזימה, אולי כשהייתי פעוטה… (כלומר מה שבטוח לא אחרי מה שעברתי שגרם לחרדה החברתית שלי).
מקווה בשבילך שאין לך חרדה חברתית ואם יש לך טפלי בזה כמה שיותר מהר כי כמה שתופסים את זה יותר מהר יותר קל ויותר אפשרי להתגבר על זה.
וגם כל שניה של חרדה היא סבל, תחסכי שניות, בשבילך 😍
*וכל יום אני קמה ויוצאת ללימודים רק בזכות החופש שמתקרב ובזכות המבחנים שחוזרים אחריהם מייד הביתה…. *
מבינה אותך… בהצלחה!
וואו.
קראתי בכאב גדול את המונולוג הזה.
קודם כל, אני ממש מבינה אותך. כפי שציינתי פה כבר כמה פעמים, חוויתי בעבר חרם קשה מאוד שיצר לי המון המון בעיות. אחת מהם היא חרדה חברתית.
אחרי מה שקרה הייתי די בטראומה וכל אחת שניסתה רק להתקרב אליי קיבלה יחס קר ומרוחק, פשוט כי פחדתי פחד משתק מלהתחבר אליה.
אגב, עוד לפני החרם, ובטח במהלכו, הייתי ממש לבד. הזדהתי עם התיאורים שלך, גם אני ישבתי לבד בהרצאות, בשיעורים, ובטיולים, גם אני לא מצאתי את עצמי בהפסקות וסתם הייתי הולכת מפה לשם כדי להעביר את הזמן.
בכל מקרה, החרדה שפיתחתי החמירה משום שההימנעות מהחברה החלידה לי את הכישורים הבין- אישיים, מרוב חוסר שימוש בהם כבר שכחתי איך מתקשרים נורמלי.
כל פעם שמישהי באה לדבר איתי פחדתי שיגמרו נושאי השיחה, או שהיא תחשוב שאני מוזרה, או שאומר משהו לא במקום, או שהיא תשאל אותי משהו שלא אוכל לענות לה עליו, או שהיא בסוף תבגוד בי כמו שעשו לי אחרות, או…
לא היה סוף לרשימת הסיבות לפחד הזה, ואני נשארתי פשוט מותשת אחרי כל פעם כזו.
אני יכולה להגיד לך מנסיוני, שבסוף מוצאים אנשים טובים לחלוק איתם את החיים, ואחרי חוויות לא פשוטות כאלו את הופכת לחזקה יותר, ובעלת נסיון עשיר יותר, שמי יודע איפה ומתי תצטרכי אותו בעתיד.
הכישורים החברתיים חייבים תרגול, ותאמיני לי, שגם לי, אחרי שנים של מאבקים, עדיין לא קל, אבל זה הולך ומשתפר.
אל תפחדי לפגוש את הקושי שלך, תלחמי בו, אל תיכנעי לו. את חזקה ממנו.
מאחלת לך את כל הטוב שיש ושולחת לך מכאן חיבוקים ואהבה!!!!
💕💕💕💕💕😘😘😘
תודה!
זה ממש מחזק ומעודד לקרוא כזה דבר ממישהי שעברה את זה בעצמה 🤩
מעריצה אותך על העבודה המטורפת על עצמך שעשית ואת עדיין עושה!
וואו וואו וואו
לא מאמינה לעצמי (י"אלפית עסוקה שכמותי;) שגם אני קראתי את כל הטקסט הארוך הזההה
ברגע הראשון באתי לסגור את הפוסט ופשוט להמשיך הלאה.. הרגיש לי שהעלת משהו שאפילו אין איך לענות עליו
אבל ברגע השני, אמרתי לעצמי. אכתוב מה שיצא- מקסימום עזרתי למשהיא:)
(פשוט כתבו לי כמה פעמים שעזרתי;) אני אגב באתר במלאא שמות שאני כבר לא זוכרת בעצמי חח)
אז ככה: אני ב"ה ילדה חברותית מאוד, יש לי חברות טובות ובכללי מדברת חופשי עם כולן, נכנסת למעגלים בדשא ומעטות הפעמים שצעדתי לבד מבית הספר…
א ב ל וזה אבל גדול מאוד. העניין הזה של הקיטלוג החברתי חורה לי מאוווד. ברמות שאני לא יכולה להסביר אפילו.
כל הזמן אני חושבת לעצמי, למה? למה זה ככה?
במה זאתי עליונית על זאתי?!?!
לצערי הרב מסתבר שאין ביכולתי לשנות עולמות. אז אני משתדלת כן להיות שם בשביל הבנות שמרגישות כמוך
ויותר מזה? גלותת, התנשאות, עולם השקר קוראים לזה.
ותזכרי-בסוף סוף זה לא העיקר בחיים.
אבל עכשיו בתור תיכוניסטית קלאסית אלו אמורים להיות החיים שלך- חיי חברה פורים וטובים
וגם המשפט ההפוך נכון (ומותר להשתמש בו בבגרות😜) חיי החברה קשים לכולם בצורה כזאת או אחרת.
*אין* ילדה שלא עברה משבר חברתי ב-4 שנות התיכון. ומי שתגיד לך את זה או שקרנית או אחת מאלף…
אז לכל אחת זו התמודדות שונה. אבל בכללי זה נושא כאוב.
אז מה תכלס?
א. את מהממת, הפוסט שלך נכנס לי ללב.
ב. אל תפלי לעצבות- זאת תמיד עצת היצר (גם אם קשה ליישום, שימי לך כמטרה).
ג. תזכרי שכולן מתמודדות עם זה כך או אחרת. את לא המוזרה בסיפור.
ד. *תעזי* לא כמה שאת מסוגלת. אלא צעד אחד יותר. בעניין הכניסה לשיעור וכו'.
ה. אם אין לך חברות לפרוק. חפשי את התרפיה שאת אוהבת. הנפש שלך צריכה את זה.
ו. תפללי חזק שיבוא כבר משיח ותגמר כבר הגלות הזאת- עולם השקר, כבר אמרנו?!
תודה!
רק מציינת שבשביל מישהי עם חרדה חברתית זה כן הכל בחיים.
זה אפילו לא רק הצורך בחברה שיש לי אותו כי אני טיפוס מאוד חברותי בטבע שלי (יש מקום אחד שבו אין לי חרדה ושם אני הוכחתי את זה לעצמי חוץ מזה שעיקר הקושי שלי בחיים הוא שאני חייבת חברה ואין לי).
זה תופס בכל דבר, אני לא מסוגלת ללכת לחנויות לבד ובטח שלא להחליף משהו או להתקשר לאנשים שאני לא מכירה (אפילו לנציג/ה של חברת אוטובוסים) וזה רק דוגמאות.
אני יודעת שכל אחת עוברת קושי חברתי אני לא עד כדי כך מנותקת מהמציאות אבל אצלי זה באמת משפיע ומפריע בכל החיים (לכן קוראים לזה הפרעת חרדה חברתית- כי זה מפריע בתחומים רבים בחיים)
קשה לא ליפול לעצבות כשאת נמצאת בחדר סגור ושומם לבד, עוד יותר קשה זה כשיש בחדר הזה או במרחב הזה מלא אנשים שלא שמים לב אליך ואת לא מסוגלת לפנות אליהם (נגיד אילמת), לא מומלץ לנסות בבית…
אם שרדתי את כל השנים האלו זה רק כי יש לי מלא דברים שאני אוהבת ואני מנצלת את זה אבל מי שיש לה את זה לא תבין עד כמה המקום של החברה עדיין חסר ושום דבר לא ממלא את זה.
תודה על העידוד! את מדהימה וככה התגובה שלך, תודה!
אני יכולה להעיר משו
כתבת ”אז אני משתדלת כן להיות שם בשביל האנשים שמרגישים כמוך”
למה התכוונתי באנשים שמרגישים כמוך?
כי אני לא חושבת שיש ילדה עם חרדה חברתית שהצלחת לדבר איתה…
כנראה שהתכוונת לילדה דחויה…או בצד יותר..
אז זה באמת באמת יפה מצידך…
אבל תביני שלילדה עם חרדה חברתית היא כנראה תדחה אותך…לא יראה לך אפילו לשניה שהיא רוצה לדבר איתך…
אבל היא באמת רוצה!היא מחכה שמישהו ואפילו סתם מישו יבוא ויתעניין בה ואיך היא מרגישה
ונכון באותו הרגע היא תסגר!(או שאולי את לא תראי את זה שהיא נסגרת…)
זה כי היא מרגישה כאילו משו מאיים מאוד התקרב אליה נעלמו לה המילים
היא רועדת מפחד ננעלת ובכל זאת משוועת שתשארי…
תביני!
תראי את זה!
אלא אם כן היא כן תתן בה אמון ותסווג אצלה את הבת הזו כאדם שאפשר לתת בו אמון (מוגבל מאוד עם הרבה מבחנים שהבת לא תהיה מודעת אליהם).
אני באופן אישי כן נותנת אמון בבנות בודדות אבל מאוד נזהרת איתן, מנסה לא לתפוס אצלן יותר מקום ממה שאולי הן לא רוצות אותי ואומרת להן דברים בפרצוף כדי לראות מה הן יגיבו.
אגב לא כל הבנות עם חרדה חברתית הן אותו דבר ובאותו מצב, גיליתי בנות ממש מקובלות בחברה שיש להן חרדה חברתית הן פשוט מתמודדות עם זה בדרך שלהן.
יש גם לפעמים את האלה שמפגינות הכי הרבה מעורבות בחברה וביטחון עצמי כדי לחפות על החרדה אבל היא קיימת אצלן, קיצור זה תלוי בת.
מה שכן מאוד הגיוני שבת עם חרדה חברתית תדחה בת שפונה אליה בטח אם היא לא חברה קרובה.
אוף לין כל תגובה שלך גורמת לי לחשוב
שאולי באמתת יש לי חרדה חברתית
אי מזדהה עם כל מילה וזה עצוב….
חרדה חברתית זה משהו נפוץ לא מולד ויכול לעבור וזה גם לא מחלת נפש.
זו הפרעה- זה מפריע לחיות נורמלי.
הפיתרון הוא לטפל בזה ולעבוד קשה על עצמנו, זה שווה את החיים.
אז תבדקי עם עצמך ואולי עם מישהו שיכול לעזור לך אם זה באמת זה ואם כן תהיי רגועה שאת נורמלית, זה משהו נפוץ שיש לו שם ודרך טיפול, זה לגמרי לא בלתי הפיך!
אמאלה כמה זמן לא נכנסתי לאתר המדהים הזה ופתאום לנחות לפוסט שלך…
אני כל כך מבינה אותך
אמאלה את לא מבינה כמההה
לין!! מדהימה שאת!!!
ואיי אוףף זה קשהההה האמת יש לי מישהי כזאו בכיתה… ואני מנסה תמיד תמיד לתת כמה שיותר יחס!! ועכשיו כשהצגת את 2 הקטעים אני באמת יסים לב אליה יותר וישתדל כמה שיותר!!!
תודה לך !!!!!
וממש כתבת מטורףףף הסברת במפורט מילה במילה רואים שזה משהו מהלב…
את יודעת הכי פשוט אבל הוא גם הכי קשה זה פשוט לפתוח את המחסום הזה ללכת לילדה אחת בהפסקה ולנסות לתקשר ביחד .
או ילדה שאת רואה בה משהו שעינין אותך, שיתחברת אליו.~
תמיד מתחילים עם אחת אפילו דיבור קטן וזה פותח מחסום ענקק
והאמת שזה מזכיר לי סיטואציות לפני כמה שנים שאני הייתי בהם. וזה מה שעשיתי וברוך השם עכשיו הרבה יותר קל לי!!
אז כדאי לך לנסות… ושיהיה לך המון המון בהצלחה!!!!!❤️
כמובן, תודה רבה על העצה!
רק אסביר לך כדי שתביני אותי ואת שאר הבנות שמתמודדות עם זה שאצלנו זה לא רק לשבור מחסום זה להתמודד עם חרדה שזה כמו פחד קיומי, המח שלנו מזהה את הסיטואציות החברתיות בתור איום ומפרש את הפחד שלנו כמו פחד קיומי- פחד מוות אפשר לומר ואז הגוף גם מגיב בהתאם שזה התקף חרדה, לא תמיד רואים את זה בחוץ אבל הבת עצמה מרגישה את זה וזה אחד הסיוטים…
בשלב כלשהו הבת כבר לא תנסה כי היא תעדיף לא להיכנס להתקף הזה.
באופן אישי אני חושבת שאני כבר מסוגלת לעשות את זה (אני בטיפול…) אז תודה על העצה!
אוףףףף כן. גם אני עוברת…
בהצלחה מהממת!
תהיי חזקה! 😍
לין,
וואו זה כל כך עצוב…
יש לי גם מצב כמו שלך, אבל פחות חמור. ואני מנסה לטפל בו.
עכשיו תקשיבי טוב:
כשבת פונה אלייך, את עונה לה, וזהקשה. ומחייכת.
ונושמת עמוק שניה, כשהיא לא שמה לב, ואומרת לעצמך:
אני חמודה. כיף איתי.
את ממשיכה להקשיב, ואומרת במאמץ עוד משפט,
ונושמת שוב ואומרת לעצמך: אני מעניינת. יש לי אופי עמוק וטוב.
ככה תמשיכי, במאמצים ואומץ.
וגם תיזמי בעצבך שיחות עם בנות.
כל התיאוריות לא עוזרות, את פשוט צריכה לאזור מלא אומץ ולקפוץ למים שוב ושוב.
זה הדבר העיקרי שיעזור לך. לדעתי.
כל בוקר תשנני לעצמך את המעלות שלך, תעריכי את עצמך על מה שאת עושה ועל מי שאת, וכו וכו.
תזכירי לעצמך מי את האמיתית- חברותית, נעימה, זורמת…
בהצלחה ענקית!!!!
אני רואה על עצמי שזה ממש עוזר. אם ה' נתן לך את הניסיון הזה, אז יש לך את הכח לדבר עם בנות.
נכון?
אני יודעת טוב מאוד את המעלות שלי.
יש לי ב"ה ביטחון עצמי שרכשתי בעמל רב.
מה שקשה לי זה עם החברה, את הפוסט הספציפי הזה כתבתי כדי להעלות את המודעות כי ראיתי שבנות לא מבינות מה עובר על בנות כמוני וגם כשאומרים להן הן לא מבינות איך זה מרגיש ואיך זה נראה כי בחוץ אני נראית כמו כולן אפילו שתמיד חשבתי שזה מופרך כי אני הרי נחשבת דיכאונית שקטה ואין לי חברות.
אבל מסתבר שרק אני רואה את זה ככה בגלל החרדה שלי.
אני בטיפול והכל יהיה בסדר, אני עושה את מה שאני מסוגלת ומה שאני לא מסוגלת זה לא הזמן.
אני לא יודעת אם לך יש חרדה חברתית ואם זה ברמה כמו אצלי אז… תודה על העצה אבל פחות שייך לי.
לא תמיד לאדם יש כח להתמודד עם הניסיון שלו לפעמים הוא בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" לוקח זמן לקלוט את זה ולעכל שאי אפשר להסתדר לבד אבל אין ברירה ואגב זה עצמו נקרא להתמודד.
בהצלחה לך בהתמודדות שלך נשמע שאת מתמודדת בגבורה אלופה!