נשמה במצור

בחירה או בריחה
קול ירי נשמע ממרחק, השמש נטתה לצד מערב
יונת דואר צחורה נחתה על אדמת מדבר צייה.
מביטה אנה ואנה, מי שלחה? מה תפקידה?
פוסעת בצעדים זעירים, מחפשת מקור מים חיים, אך לשווא.
נביעה אין בנמצא, נותר לה לייחל לטפטוף מלמעלה.
פסיעותיה כבדו עליה, הליכתה הפכה איטית.
היא מדדה אט אט מאתרת אחר אקלים שיענה על צרכה.
הניסיון לדאות ולנסוק לגבהים עלה בתוהו
הכאב חדר עמוק, כמים שקטים:
כנף שמאלה נשברה.
הרצון לדרור עוטף את כל נימיה,
אוטמת בחזקה כל חריץ המאפשר לייאוש להתפלח לקרבה.
קול ירי נשמע ממרחק, השמש נטתה לצד מערב,
האיגרת שלוותה אותה לאורך המסע הלכה והתכלתה.
היא חייבת להגיע אל מחוז שליחותה.
שריקת קליע הנשירה את נוצות כנפיה
חשה כחומר ביד יוצר לא מיומן. אבדון.
השמיים מלאו בענני צמר נעימים, הנושאים בחובם גשמי ברכה.
רוח נעימה חדרה לטריטוריית רוחות האובך, חולות מדבר.
גומעת בשקיקה טיפות גשמים, אוזרת כח להמשיך אל המחר.
מחלצת עצמות. ממשיכה בשליחותה.
נושמת את ריח הדרור והחופש
עפה באטיות בכנפיה שחזקו מעט
צופה אל האופק המבטיח, הוא היה קסום משחשבה
קרבה אליו אט, האיגרת עודנה בפיה,
תרה אחר נמענה.

אז נולדתי.
באחת היא נכנסה לגופי, נשמה טהורה, יפה וזכה.
בונה בחזיונה את התייצבותה בגאווה על פסגת ההר.
היא פיתחה ציפיות גבוהות מדי, לא ציפיתי…
התנצלתי בפניה, היה קשה לעמוד בהן
בהבלי העולם אני מונחת
והיא? צמאה נפשה לאלוק, מתייפחת
"חשקה נפשי לשוב לחיקך, אך לא יכולה לפרוח" זעקה בכאב
"פתח ליבה, הבער בה אש אמונה" בוכה בלי קול.
מנסה להגיב, מתנצלת מולה מנבכי נפשי:
"נשברה כנף שמאלי, מחוספסת יראתי!"

קול חיכוך כלי סייף נשמעים מקרבי, נאטמתי.
קול נהייה זעק מתוכי, ריחמתי.
הבהמה שבי החלה לדהור בפראות, הרגשתי חסרת אונים
באמת שניסיתי לעצור אותה, מבטיחה
אבל.. היא לא נתנה לי, כשלתי, שוב סליחה.
אט אט נערמו על נשמתי עפר מעיק וחול ריקני. קהות חושים.
נדמה כאילו שכחה תפקידה: את חלום שולחה להגשים.
הרגשתי מואשמת, בוגדת, סוטה ממטרה אחת ויחידה
ואז בין רגע החלטתי, פורצת כעת הגבלה ומדידה.
פתחתי את שערי ליבי, נוכחתי לראות שלא היו נעולים
גיליתי שם ארגז כלים שיביא לגאולת עולמים.
קול חיכוך כלי סייף נשמעים מקרבי, נאטמתי.
קול נהייה זעק מתוכי, ריחמתי.