משהו שאיבדתי

לפרק הקודם

איזה מפחיד זה לאבד משהו, או מישהו.

הרגע זה היה פה…

אבידה.

מה נאבד לך? מתי? האם מצאת? איך הסתדרת בלי? איך זה הרגיש לך…

(פרק 3/4)

#טלטול
כן.
הרגע זה היה לי ביד.
זה ברח פשוט
נעלם, אבד.
אני מחפשת ומחפשת.
לא יודעת מתי איבדתי
לא יודעת מתי אמצא
יודעת רק דבר אחד
יודעת שאיבדתי את עצמי.
עצמי הקודמת.
הזאת עם השמחת חיים.
הזאת המשוחררת.
שלא כל הזמן חושבת.
חושבת וחושבת.
יותר מידי.
על החיים על העולם.
שממנה כל החברות מתחרפנות
מה את כל הזמן חושבת?
הן שואלות
אני ? לא אומרת
רק ממשיכה לחפש ולחפש בתקווה
שיום יבוא ואמצא
את האני הקודמת.
אני המאושרת.
אני המשוחררת.
באמת.

בננה בפיגמה
נאבד לי…סבא שלי. אפילו לא הספקתי להכיר אותו כי הוא נפטר בגיל ממש צעיר. מספרים עליו שהוא היה צדיק וכו וכו אבל עדיין, אני לא מרגישה מספיק קרובה אליו. מרגישה שממש באלי להכיר אותו

מאי נפקא מינה
כרגע איבדתי את השפיות, סופיתת!!!
#מצב_כפית_

אני זו אני בשם בדוי
**
"ברכייי! איפה שמת את הפלאפון שלי?" מתרוצצת, מחפשת. עצבנית. 'מה היא חושבת לעצמה, הברכי הזו. לוקחת את הפלאפון שלי לשמוע שירים, הם מחרפנים את כל הבית, ואז מאבדת אותו. אוף!'
"ברכי!!!! איפה את??" מציצה לחדר שלה. היא שם, יושבת על המיטה ומשחקת בבובה אמריקאית גדולה.
"ברכי איפה הפלאפון שלי? איפה שמת אותו?" בחומרה.
היא נושאת אלי מבט תמים. "לא יודעת."
"מה לא יודעת??? מה? איפה היית איתו בפעם האחרונה?" אני כועסת. ממש.
"בסלון" מפטירה, ומחזירה מבטה לשיער המתולתל של הבובה.
רצתי לסלון, מגלה אותו על השולחן. איך לא מצאתי אותו כשחיפשתי כאן?!
לוקחת אותו, ומביטה בהיסח דעת על הרב קו שבמגן, ונעצרת.
שום ירוק לא בוהק לי מהמגן, אין שם כלום.
לאן הוא נעלם עכשיו?!
חוזרת לחדר. ברכי עדיין משחקת בבובה.
"ברכי איפה הרב קו שלי?" שואלת בחוסר סבלנות.
היא לא מתייחסת.
"ברכי!"
"מה זה רב קו?" היא שואלת כדי לצאת ידי חובה.
"לא מצחיק בגרם. כרטיס ירוק, עם תמונה שלי. ראית?"
"אה, הוא מעל הספה, במדף שם"
אני נועצת בה מבט. שתביא לי אותו.
היא לא מבינה רמזים, ואני נאנחת.
אז יופי, הרב קו לא נעלם.
אין לי כוח ללכת להביא אותו, והוא גם לא דחוף לי.
העיקר שהוא נמצא.
**
מגיעה לסלון, כל פעם שאני מסתכלת על המגן הריק, מוזר לי.
ניגשת למדף.
הוא ריק.
זאת אומרת, אם לא מחשיבים את העציץ המלאכותי ואת הגומיה השחורה ואת ליבת התפוח.
אוף.
"ברכייייייייייי! בואי לפה!"
היא לא באה. כמובן.
גוררת את עצמי לחדר שלה, נשענת על הדלת ומשלבת ידיים.
"ברכי איפה הרב קו שלי?"
"על המדף בסלון."
"הוא לא שם."
"אז.. אני לא יודעת" היא נבוכה פתאום, וחמודה כל כך, אז אני מביאה לה נשיקה.
וחוזרת לעמדתי התקיפה. "את לקחת לי את הפלאפון! את איבדת לי את הרב קו! את יודעת שהיו בו 60 ש"ח? (לא משנה שזה בעצם 30, ורק הערך צבור הוא 60)"
היא מתעלמת.
אני כועסת.
"את רוצה שאני יעשה סיסמא לטלפון? זה מה שאת רוצה? ושיותר אני לא אסכים לך לגעת בו? רצית-קיבלת. חפשי אותי בסיבוב!"
אני יוצאת, רותחת.
אוף.
**
"ברכי איפה הרב קו שלי?"
"לא יודעת."
"את לקחת לי את הפלאפון! את איבדת לי את הרב קו! את יודעת שהיו בו 60 ש"ח? זה מלא כסף!"
היא מתעלמת.
אני כועסת.
"את רוצה שאני יעשה סיסמא לטלפון? זה מה שאת רוצה? ושיותר אני לא אסכים לך לגעת בו? רצית-קיבלת. חפשי אותי בסיבוב!"
**
"ברכי איפה הרב קו שלי?"
"לא יודעת."
"את לקחת לי את הפלאפון! את איבדת לי את הרב קו! את יודעת שהיו בו 60 ש"ח? זה מלא כסף!"
היא מתעלמת.
אני כועסת.
"את רוצה שאני יעשה סיסמא לטלפון? זה מה שאת רוצה? ושיותר אני לא אסכים לך לגעת בו? רצית-קיבלת. חפשי אותי בסיבוב!"
**
התייאשתי. המקום הריק במגן קצת פחות דוקר בעיניים.
הפסקתי לשאול אותה על הרב קו.
סתם אחות קטנה ומעצבנת.
**
שומעת שירים מהסלון.
"ברכי? סיכמנו שאת לא נוגעת לי בפלאפון יותר. תביאי לי אותו" חוטפת לה.
מפעילה את הקוד.
מניחה על הספה בהתייהרות קלה.
שתקפוץ לי.
**
אין לי רב קו.
אוף.
זה לא שאני יוצאת מהבית, אבל בכל זאת…
**
"מוסי, זה הרב קו שלך?" אבא יוצא מהמחסן, מניף בידו את הרב קו שלי.
"אבא? איפה מצאת?" התפלאתי.
"זה היה בכביסה" חייך. מגיש לי.
"תודה!"
איפה ברכי הזו?
"ברכי, אבא מצא לי את הרב קו."
לא שולחת מבט. מתעלמת.
"אז את כן יכולה להשתמש בפלאפון שלי אבל בתנאי שאת שומרת עליו"
לא עונה.
עזבתי אותה, והלכתי לחדר.
מכניסה את הירוק-צהוב הזה למגן.
נשכבת במיטה.
מפעילה שירים.
**

אר"א ortal
מה נאבד??? צריך לשאול מה לא נאבד….
הרב קו/ הפאלפון/ הארנק/ המשקפיים/המחברת/הבגד ועוד מלא מלא דברים….
את רוב הדברים אפשר לומר שמצאנו, לא?! והצלחנו להתמודד ולהסתדר גם אם לא מצאנו…
אבל יש דבר שאותו אני מרגישה שאני מאבדת….
את החברות שלי מהיסודי.
כל ההבטחות, נשמור על קשר/ הוואצפ יהיה פעיל/ נפגש לעיתים קרובות וכו' לא ממש החזיקו….
אבל את החברה שהייתה החברה הכי טובה בשבילי זה הכי קשה…. וזה לא קרה כי היא מצאה לה חברה אחרת בסמינר שלה (כי אני ודעת שאין לה מישהי ממש קרובה כמו שהיינו…) זה קורה בגלל שאנחנו לא מצליחות לשמר את הקשר הזה…
בגלל שאין זמן. העומס של הלימודים מכביד המון….
זה קשה, מכאיב וצובט.
אם השנה קיוויתי (בצחוק) שאולי נלמד יחד שנה הבא (שזה לימודי מסלול- מקצוע) התבדיתי הלכתי ללמוד משהו אחר…
מה שנשאר זה כן לנסות להתמודד אם זה כי להתייאש זה לא בלקסיקון שלי….
אז בהצלחה לכל המתמודדות ולא המיואשות!

מצב כפית +_()*&^%$#@!
בדיוק בשבת נעלם לי משהו..
השעון שלי!
וואי כמה חיפשתי אותו רק ה' יודע (ואמא שלי)
זה התחיל ככה:
שבת בבוקר, שעה 11:00
"מותקקקק, קומי כבר.. נווו מאוחררר עוד מעט הבנים חוזרים מהבית כנסתת"
אמא זועקת בקול ניחר לאחר שעה של נסיונות להעיר את הבת הנוחרת
"מותקק!! זהו הגזמת כבר לכל הדעות! עוד חצי שעה הבנים פה ואת… נוו קומי! קדימה! אחת.. שתים"–
פתאום ספל מים נוחת לי על הראש
"בועעע" קפצתיי "אמא, מה?, מי?, מו?, מה קרה??" פתאום קלטתי בזווית עייני את אמא צוחקת ומסמנת לעצמה וי קטן. עוד בוקר עבר, הילדה התעוררה!
טוףףף מפה לשם.. נטילת ידיים, בגדים, שפיכת שוקו עליהם.. החלפה, והבטה קטנה ביד.. ו–
"לאא!!.. איפה השעון שלי?? אמא? שעון? מישהו? משהו? ראיתם אותו אולי? "
אוףףףףף הבוקר הזההה!!! למה אי אפשר לעשות גשרים בין לילה ללילה??

הבנים חוזרים מהתפילה רואים אותי רצה כמו נמלה מחדר לחדר, מהמטבח לסלון לחדר כביסה גומרת בחדר משחקים ו… אוףףף לא מצאתיי

סעודה.
כל הסעודה אני על קוצים, שעוני היקר (50 שח כע?) מה איתך? איפה אתה?
סוף הסעודה אני חוזרת לחדר, כולי בציפיות אולי קרה נס והשעון חזר מעליו ונח לבטח על המדף?
הבטה קטנה.. ואכזבה גדולה!! אוףף הוא לא שם!!
כל השולחן שלי מלאא בטושים ועטים ודפים (כןן הכנתי שלטים ליום הולדת ולא היה לי כוח לסדר)
פתאום– אני רואה שני דפים, אחד על השני, עומדים קצת באוויר! יאללה זה מוזר!! אמור להיות כוח משיכה לא?
בזהירות שלא ידעתי שקיימת, מרימה את בדפים ו.. מתפללת שהשעון מתחתם אבל.. זה היה טוש…(!!)
טויבב אין מה לעשות.. נחכה למוצא"ש ונעשה קצת סדר פה, בטוח נמצא אותו!

מוצא"ש.
אני דוהרת לחדר כמו סוס מרוץ שאכל חריף
מסתכלת שוב על שני הדפים שמונחים בזווית מוזרה ומרימה אחד, אחד..
לאא אני לא מאמינהההה!!!
השעון שלי שכן לבטח כל השבת תחת הדף העליון!!!!
לא התחתון, לא בין טושים ולא בחדר משחקים!!
אלא בחדר שלי! מתחת ל.. דף!!!!

זהו.. זאת האבדה שלי
למרות שאני חושבת שבמהלך השבת איבדתי גם את השכל.. אולי עוד נמצא אותו מתחת לכרית, מי יודע??

קרויה על עמך
איך שוב איבדתי את עצמי!!
החזקתי את עצמי בידיים, וברגע אחד זה נעלם. התנדף. כאלו לא היה לפני..

זה מרגיש מוזר, אם ביקשתם לדעת.
הרי זה אני, אז איך אני נאבדת לעצמי??

ו- לא יודעת אם אני מסתדרת בלי.
אולי זה פשוט גורם לי למצוא אני אחר..

הלוואי והיה לי GPS פנימי, לעצמי.
אולי לא הייתי מאבדת את עצמי לכל כך הרבה זמן..

יצא מבולגן. לא נורא.. כבר כתבתי שאיבדתי את עצמי, אז קבלו בהבנה..

בת עין
הרגע היא הייתה לי ביד, הרגע!! לאיפה היא נעלמת כשצריכים אותה? זה פשוט לא להאמין, נמאס כבר!! מה ביקשתי, שתתייצב לידי כל פעם שאני מתייצבת ליד מקלדת, ופשוט תתקלד!!
למה לעשות לי את זה כל פעם מחדש, פואנטה יקרה? למה?! את לא מבינה שאת הכי חשובה בפוסט!! זה לא זמן לענווה.
וככה המשכתי לנזוף באויר, קובלת עליו את מחשבותיי הכמוסות.
פואנטה מזמן כבר הקימה אוהל בתהום הנשיה. ואני עדיין תרה על רעיון לכתוב עליו לאתגר העט הראשון בו השתתפתי.