מקומות שמורים

היה לי כואב
יום טוב. חג. תפילה. בית כנסת.
אחרי הליכה מיגעת בשמש היוקדת סוף סוף הגענו. המקום היה דחוס אך מתוקף תפקידה של דודתי היה לנו מקום שמור מקדימה. מול ההיכל. מול החזן. מקום בו קול התפילה נשמע הייטב.
היה קל להכנס לאווירה. החזן התפלל ברור והאוויר הרותח התקרר בעזרת מזגן חדיש.
יוצאת לדקה להביא מים לבת-דודתי. עוטף אותי מחנק. המוני נשים מתפללות וצפיפות מטורפת.
חוזרת עם כוס מים שהספיקה להתחמם ונותנת למחשבותיי דרור.
למה בעצם, כל אלו שם מאחורה לא יושבות פה, מקדימה? השורה לא תפוסה עד הסוף…
– המקומות בשורות הראשונות שמורים – עונה הדודה.
בחיים לא ידעתי זאת.

מעבר לים. מחוץ לארץ הקדושה. במקום שליחותי – אין דבר כזה.
בית הכנסת שבנו הורי ב10 אצבעות ותקציבים שהיה קשה להשיג התנהל בצורה שונה לגמרי.
אין מקומות שמורים. אין תפוס/ לא תפוס. אין מעמד, אין הבדל.
כולם שם יהודים. כולם באו לכבוד הקב"ה. לכבוד החג. לכבוד הנשמה.
ולכן כל אחד יכל לשבת איפה שנח לו, לא על פי כללים וכיסאות.

אז למה פה? דווקא במקום שהכי יודעים שכל הנשמות נחצבו מאותו מקום? דווקא איפה שמכירים בקדושת המעמד? דווקא פה יש אפליות ומקומות שמורים…
למה אין אפשרות ליהודים אחרים לשבת איפה שירצו? למה דווקא המכובדים זכו למקומות הכי נוחים? למה אלו שקצת פחות צריכים להדחק על ספספלים מתנדנדים ליד הקיר – מאחורה?…
אני כותבת את זה לא כי ישבתי מאחורה ולא כי לא היה לי נח מקדימה ליד המזגן…
אלא בגלל שהיה לי כואב בשביל כל אותן נשים שהכינו את החג, הלבישו ילדים, אירחו אורחים, בישלו מטעמים ובאו לקבל את התורה עם עוד הרבה נשים כמוהן. ועד שהגיעו, היו צריכות להדחק ולחדד את השמיעה כדי לשמוע בקושי את קול החזן.
לא מגיע להן גם לזכות שיהיה להן נח בבית מקדש מעט של הקב"ה??