ממש לא לוחמת. (!)

כי היא לא כזאת.
היא לפני מלחמה.
והיא פוחדת. לא סתם פוחדת. פוחדת פחד שאיש לא יוכל לתארו במילים.
פחד שלוחץ חזק על החזה, שמקשה על הנשימה. פחד שמעביר בראש תסריטים מהם היא כל כך רוצה להתרחק.
והתחושה שאף אחד לא מבין אותך, מה קורה איתך, ולמה את מרוחקת כל כך.

לבן אדם שפוי זו לא אמורה להיות מלחמה. אבל היא כבר מזמן אבדה את שפיות דעתה.
היא מרגישה לבד בכל הסיפור הזה.
אין מי שתוכל להסביר לו את הקשיים המטורפים שלה שהיא עוברת.

היא כבר לא מרגישה בנוח עם אף אחד. הדיבור שלה שפעם היו ישיר, צלול כל כך ומלא ביטחון נהפך לדיבור מגומגם קצת, קטוע ונבוך. והלב מבפנים צורח. היא לא יודעת למה כל מה השלווה והביטחון שהיה לה אי פעם נלקח ממנה.

היא כבר לא יודעת מי חברה שלה ומי לא.
מפחדת לרדוף אחרי אנשים. לא רוצה להעיק על אף אחד.
למרות כל זאת היא תמיד מרגישה תקועה. לא קשורה. ומי שהיא עובדת קשה על החברות איתה, בורחת פתאום לבנות אחרות לפעמים.

והיא מרגישה כל כך בודדה.
לא שייכת לשום מקום בעולם.
ואיך בכל פעם מחדש שהיא חוזרת לשם, היא מרגישה כאילו היא חוזרת למלחמה.

היא לא רוצה להלחם, היא לא מבינה באסטרטגיות לחימה בכלל.
היא רק עוד סתם ילדה נחמדה, ממש לא לוחמת.
אבל היא נלחמת תמיד, כל החיים.
והיא נפצעת ונשרטת ומדממת.

והיא ממשיכה.
בתפילה שהקל יתברך ישים לב אליה, יחזיק לה ת'יד ויראה לה אם היא צועדת בכלל בכיוון הנכון.
ואם לא, שיראה לה לכל הפחות את הדרך שכן נכונה. הדרך שהיא מחפשת שנים.