מכתב ללא נמען

הייתי אז בכיתה ח’
עבורי זה היה מן תחילת גיל הטיפש עשרה, הרגשתי גדולה ומבינה עניין.
וכן.. ניסיתי להרשים. להרשים את החברות. והי שם בזמן בו היינו בנות 13 14, על מנת להיחשב לילדה מגניבה וזורמת הייתי צריכה להיות חצופה כזאת שמאתגרת מורות. זה היה ”המודה”. מי שרוצה להיות במעגל תעבוד על זה קשה! עד שלא יהיו לה כמה מעשי שטות בהן תוכל להתפאר אין לה מקום בקבוצה המעניינת…

היום במבט לאחור אני יודעת שזאת היתה שטות גמורה, וגם אם הייתה בת שדאגה שיהיה אקשן בשיעור, למחרת היא מצאה את עצמה מחוץ לעניינים. אז כן בהפסקה של אותו יום היא הייתה מוקפת בחבורת המגניבות אבל בתכל’ס.. אין לה שם מקום. הוא תפוס למישהי אחרת שלחוצפה שלה אין מתחרות.

אבל אז לא הבנתי שהבנות האלה משחקות בנו. וגם אם הבנתי העדפתי לעצום עיניים ולזרום. חלילה לא להשתייך לקבוצה של ”המעפנות”, אלה הצדיקות שכשהמורה נכנסת לכיתה הן מיד משתתקות וכל השיעור מקשיבות לה בדממה. כל הפסקה כמעט היו מריצים עליהן דחקות ובדיחות. פחדתי להיות אחת מהן.
את היית המחנכת שלנו. מורה צעירה שהחלה חינוך שנה שנייה בלבד. הבנות מכיתה ט’ ידעו לומר שחמודה זאת לא מילה שמתארת אותך, ואנחנו כמובן הקשבנו להן. בטפשות.
משמעת זה לא הצד החזק שלך.. ובנות בגיל שלנו צריכות מורה קצת יותר קשוחה ממך. קצת הרבה
את היית כל כך עדינה ושברירית שאפילו אני, ילדה שמעולם לא העזה להתחצף למורה קודם לכן, הרגישה חופשי לעשות ככל העולה על רוחה. ועשיתי ככל העולה על רוחי. זה התחיל מפטפוט שקט במהלך השיעור עם החברה שישבה לידי ועבר לפתקים שהתעופפו לצד השני של הכיתה, אחר כך התחלתי לצחוק בקולניות עם בנות נוספות מארבע קצוות תבל…

לאט לאט תפסתי אומץ, פתאום לא היה מופרך בעיני לקום ולטייל קצת בעיצומו של שיעור וזה הגיע גם להיעדרות, מה שנקרא בימינו ”הברזה”. בתחילת שנה נחשבתי לילדה טובה, אז גם אם הבחנת בהפרעה מצידי העלמת עין.. היו לך בנות אחרות לטפל בהן. מתי שמת לב שהגזמתי? כשהיה כבר מאוחר.. וכשהערת לי עניתי לך. לא זוכרת מה אמרתי ועל איזה מעשה קונדס שעשיתי הערת לי אבל אני הייתי מוכנה, וברגע שניסת להרגיע אותי הגבתי בהתרסה משפט שהפתיע אותך. אוח כמה נהנתי אז כשראיתי את הפנים שלך.. את הית בהלם. לא היית מוכנה לזה אז השתתקת. וזאת הייתה עבורי יריית הפתיחה לתקופה בה את הולכת לאכול ממני מרורים. אבל את לא היית היחידה שהופתעה.. גם החברות הרימו גבה לנוכח החוצפנית הקטנה שצמחה בן לילה. וגם אני.. לא הכרתי את עצמי. התעוזה הזו הייתה זרה לי, אבל כשחשתי את ההרגשה ההיא של אחרי התחצפות, הרגע הזה שאת משתתקת מבלי יכולת להגיב לי.. זה היה משכר. התמכרתי לזה. נהנתי מכל רגע.

על אף ההתנהגות שלי את הקפדת להתייחס אלי יפה, דיברת איתי בעדינות ולא נהגת ”כמים הפנים לפנים”. לא הערכתי אותך על זה, וכן אפילו שהיית חמודה וידעתי שאת מורה טובה הרבה יותר ממה שכולן חושבות או אומרות, נשארתי כפי שהייתי וגם בדעותי כלפי חוץ. אם יצא והיו מדברים על המורה ***** הייתי מצהירה כמו כולן עד כמה את מעצבנת ולא נחמדה… זכור לי שניסת אז לגשש ולדבר איתי אבל הסתגרתי ורק הסתכלתי עליך בהתרסה.

עברו כמה שנים (לא הרבה). התבגרתי. ומשום מה… לאחרונה זה עלה לי. פתאום נזכרתי ביחס שלי כלפייך והרגשתי רע.
אחרי שגמרתי ח’ התעלמת ממני. היינו עוברות במסדרון ואת.. כאילו לא הבחנת בי. חשבתי שאת פשוט רוצה לשכוח מהכיתה שלנו אבל כשראיתי שלבנות אחרות את אומרת שלום הבנתי שזאת אני. הגזמתי. נפגעת ממני. ואני מודה, את צודקת לגמרי. התנהגתי מגעיל ואת לא היית אשמה. חשוב לי להגיד לך שהשתניתי, או אולי יותר נכון התפכחתי. חזרתי להיות הילדה הטובה שמתנהגת יפה ולא מתחצפת אף פעם. היום כשאני נזכרת בזה קשה לי להאמין שאני אותה אחת. את עדין מחנכת של כיתות ח’ ואין לי מושג אם הן אוהבות אותך ומתייחסות אליך כמו שמגיע לך, אבל מה שבטוח זה שיש לך ניסיון והמקרה שלי מעולם לא יחזור.

את מורה טובה! אל תתייחסי למה שאמרנו אז. הייתי טיפשה ונגררתי אחרי חברות. את מורה מדהימה שכל ילדה יכולה לחלום עליה!! הלוואי והיה לי האומץ לפנות אליך ולדבר איתך. הלוואי ואת נמצאת באתר הזה.. הלוואי ותקראי את זה. הלוואי ותביני שזאת אני וכתבתי עליך. הלוואי… הלוואי ותיהי מורה שלי עוד פעם. שאני אוכל לתקן.

ראיתי שבנות כתבו על מורות שפגעו בהן. מורות שהתייחסו בצורה מפלה וכיוצא בזה… הרגשתי רעה כל כך. אני קוראת על מורות כאלה וכועסת עליהן בו בזמן שאני בעצמי פגעתי במורה…
נכון..
בנתיים אין לי האומץ לפנות אליך,
אבל לפחות כאן אני אומרת…
סליחה