אני כבר לא אני
את נכנסת לכיתה, אני מתעלמת. בכוונה.
עושה את עצמי לא שומעת גם כשאת קוראת לי להסתובב בפעם הרביעית.
בסוף מסתובבת כדי 'לעשות טובה' ושניה אחרי שהעיניים שלך יורדות ממני אני מסתובבת חזרה לחברה מאחורי.
יש לי עוד המון מה לומר לה, את מבינה, ובדיוק היינו באמצע דיון סוער בהפסקה,
אה, וגם לא הספקתי לאכול ואני רעבה,
אז אני מוציאה שקית בייגלאך ואוכלת, ככה, מולך.
את מבקשת ממני שקט, אני אומרת "סליחה סליחה" מחכה דקה ומדברת שוב.
או שאני מתקוממת בזעם "בכלל לא דיברתי! המורה, את שמה לב שאת כל הזמן נטפלת אלי??" ואז מסתובבת שוב בכעס לחברות מאחורי ו'לוחשת', "ראיתן אותה! כמה בנות בכיתה פה דיברו? תמיד, תמיד היא תעיר רק לי!!"
ובסוף את מוציאה אותי מהשיעור.
כי את לא יכולה איתי יותר.
כמו שידעתי שיקרה, כמו שעשיתי שיקרה, כמו שקיוויתי שלא יקרה.
את מבינה, המורה – לא, את לא מבינה.
את בכלל חשבת פעם למה אני מתנהגת ככה?
את יודעת שאתמול הלכתי לישון ב3 וחצי כי ישבתי שעתיים רק על שיעורי בית באנגלית?
או שאתמול רבתי עם אמא שלי ובסוף בכיתי לבד בחדר,
או שאתמול לא הייתה ארוחת ערב בבית וגם היום בבוקר לא היה מספיק כסף לקנות לחם ונשאר רק בייגלאך מלפני שבועיים ואני מורעבת,
או שאתמול אכלתי עוף וחצי שעה אחר כך נהניתי בחדר שלי עם שוקולד חלבי, במודע,
או שאתמול בחור אחד באוטובוס אמר לי שאני יפה,
או שאתמול רציתי לעזוב את חב"ד ואת היהדות בכלל כי יש לי מלא שאלות ובלאגן ובמשפחה שלי אין אף אחד שמקשיב לי,
או שאתמול בכלל לא הייתי בבית.
ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא רואה אותי בכלל, ואני מנסה אותך.
כי אולי-אולי את תסתכלי עלי שניה ותחשבי – זה לא מתאים לה. זאת לא הילדה שאני מכירה. בטוח משהו קרה לה.
ואז בסוף השיעור תבואי אליי
ותסתכלי לי בעיניים
ותגידי, קרה משהו? ראיתי שמשהו הציק לך היום, שלא היית רגועה, את רוצה אולי לספר לי?
ואני אגיד לך בצורה בוטה מאוד שלא, ומה את דוחפת את האף שלך לכל מקום, ותעזבי אותי כבר, או שאסתכל עלייך במבט של קרח ואגיד שלא קרה כלום.
אבל בשיעור הבא שלנו כשאני אפגוש שוב פעם את העיניים שלך, והן יהיו מלאות עדיין בפליאה ובדאגה ומרוב הלם, אני אשתוק.
איך יכול להיות שמישהו שם לב אלי.
ואולי-אולי, אחרי חודש אני אבוא ואספר לך מה קרה לי אתמול.
ואולי גם לא.
אבל בבקשה… תמשיכי להיות שם בשבילי.
שאני ארגיש
שאת לא מצליחה להבין למה אני מתנהגת ככה.
מה קרה לי.
כי בטוח משהו רע קרה לי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
17 תגובות
אמאלה להםם
את כותבת פשוט מושלם❤❤
זה פשוט מה שאני מרגישה בשנה וחצי האחרונות
*ואפחד* לא מתייחס אלי!!
אוף אין לא מה להגיד לך זה ממש קשה ומבאס שככה המורה התנהגה כי היא לא שמה לב…
אבל הכל יכול להשתנות רק תאמיני בעצמך, בסובבים אותך!!
אגב כתיבה מהממת!!!❤
מהמם הלוואי שכל המורות יקראו את זה.. תהיי חזקה עוד תראי טוב בעז"ה ואת מודעת לעצמך סוףף, בחיים לא הייתי מצליחה ככה לנתח את עצמי
ואייי
ממש יפה
ואני לא קוראת הרבה פוסטים מההתחלה עד הסוף
ואת שלך כן
מדהים
וואו מצב כזה עצוב אבל נכוןןןן!!!
בבקשה מורות שקראו אתזה תעבירו בוואצפים לא אכפת לי איך!!
אבל שלא יקרה מצב כזה שהוא אחד מתוך מלאאא
את כותבת מהמםםם להם
מדהימה אחת!
אם יש לך מלא שאלות את יכולה לשאול כאן באתר.
בהצלחה בהכל.
מקווה בשבילך שהיא באמת תשים לב…
תנסי לדבר עם מישהו, משפיעה או כל מישהי אחרת מספיק בוגרת ומבינה שתוכל לעזור לך,זה קשה מה שעובר עלייך ועוד יותר קשה להישאר עם זה לבד. מניסיון.
תפתחי, תשתפי, תדברי, את רק תרווחי מזה!!
הצלחותת ??
וואו להם.
אחרי כל פוסט שלך אני נשארת שקטה ואפופת מחשבות לאורך זמן.
כל הפוסטים שכתבת קשורים אלייך או שאת כותבת על מקרים של בנות אחרות?
תודה על השאלה קודם כל, ועל כל התגובות המחממות וגם על ההארות.
אני כותבת בעיקר על בנות אחרות, כן, אבל לא סתם בנות מומצאות או קיימות בתיאוריה – אני כותבת על מקרים שמתרחשים לי מול העיניים, על חברות שלי לשולחן בכיתה.
לפעמים אני מכניסה בפוסט אחד כמה סיפורים שראיתי (למשל מה שכתבתי על העגילים היה שילוב של כמה) ולפעמים אני מכניסה דוגמאות שקרו לי.
אבל הכל קשור אלי! זה אחיות שלי שסובלות, זה מורות שלא יודעות מה לעשות, והדם שלי צועק בין השורות, זה קשור אלי ונוגע לי בנפש!
להם אהובה.. את פשוט גרמת לי לבכות..
איזה נשמה אתתתתתתת
מקווה שהכול ילך לך רק בטובבב
ושתמצאי מישהו שיעריך אותך ויאהב אותך הכי בעולםםםם
אוהבתותךךך ?
מדהים! מטורף!
מוכשרת
קבלי חיבוק ממני❤❤
ושבקרוב המצב ישתנה.
וואו וואו וואו.
הלוואי שמורות יקראו את זה ויפנימו.
(וגם אנחנו, בתור חברות)
וואי כל כך מזדהה…
פוסט חובה לכל מורה!!
השם ישמור כמה פוסט כואב שזה.