מה זה אני.

מרחתי דבק מגע על בלבול. מי שייגע בו ייצמד אליו לעולם. הוא שייך
לי. אל תנסו ללטף.

אנשים לא באמת יצליחו להבין, זה מסובך מידי.
אני. מסובכת.
מידי.

קודחת סדקים בקליפת מח קשה. ניצוץ ניתז על דמעה. לא מבינה
כלום. גם לא את עצמי. אז מה זה משנה.

נורמה זאת סתם מילה. אף אחד לא באמת מתייחס אליה. נס שלי.
הייתי כלואה בפיג'מת פסים אם כן. סורגים היו לי בית. לא יכולה
לדבר אל שמיים מכוסים צמר גפן. רועדת לחייך. נס.

ככה זה. בכי וצחוק מעורבבים לעיסה בטעם מוזר. ככה זה. כשטוב
לך. ורע. ומבולבל. ככה.

זה הזוי.
כמה זמן לא דיברתי איתו. טשטשתי כמיהה בעשן סמיך. מילאתי
שעות שביננו בשקט שורף.

וכמה אפשר לחכות שאהיה אני סופסוף. שאבכה לו נשמה עצובה.
אסתחרר על כיסא משרדי. ככה אני מוחקת ערפל. מתפללת שישמור
עליי. שאני לא אגמר פתאום. זה לא קרה כבר שבועות.

איך הסכמתי לי לאבד אותי. אותו. לתלוש מעצמי סיכוי. לחתוך בסכין
קהה חבל שקשרתי חזק. פעם.

איך קפצתי מרצון לבריכה של כלור. בלעתי מים מלבינים. גרון בער לי
באש שקופה. איך לא שמתי לב.

איך זה ששירים נבכים לי על מקלדת. לא רנדומליים בכלל. מעולם לא
כתבתי בשפתיים מחייכות. רק בחרתי בפינצטה מילים שיכאיבו.
יינעצו באושר נקי. יעצרו פעימות בלב.
איך.

מצמצתי מול שמש. חיכיתי כל יום ללילה. שנאתי קיץ. שונאת. עדיין.
אין לי מושג למה.

רק קור מצמיח בי עלה אפור. שמש הורגת אותו. זה מוזר.
אפשר שאלה?
מה זה אני.
?