רק אל תזדהי.
אם יום אחד, יגיעו אלייך
יפתחו זוג דלתות. יסיטו, ווילון
אולי יראו, דרך עינייך
אש מלהטת, פרועה, כישלון
לא תמיד היא כזו, שורפת
לא תמיד, היא כאב, מכוון
יש בה המון, עוצמה. מהפנטת
היא אור, היא חיות. היא מגוון
ובכל זאת, אולי עוד יצליחו
לראות, אם יביטו, עמוק
יעטו מסיכה, על האף. לא יזניחו.
כי ברור, ששריפה זה לא, צחוק
והקול שלך, עוד מהדהד באזני
עוד זוכרת, איך ניסית להסביר
למה לצרוח, לאו דווקא כדאי
בעולם שכזה, לא נהיר
אמרת שלבריאים, כזו הבטה
היא בערך, סיור מוזיאון
בוחנים בדקדוק, מאיפה נחתה
ואחר כך יוצאים, בגאון
צעקת אז, מה הם יודעים על האפר
על שנאה מבוססת, עצמי
זה מקצוע שאין בבית ספר
אין שיעור, "בומרנג הרסני"
שלום לכולם, ותודה
בואו נסגור, עניני
אם ישאלו על אחת, חמודה
תגידו שזו לא אני
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
מה לעשות שאני כן מזדהה?
לא קורה הרבה שאשכרה אין לי מה לכתוב.
אני לא אזדהה, כי היום ב"ה אני לא במקום הזה.
אבל היו תקופות ארוכות (ולא מעטות, לצערי) שהייתי שם.
אוהו הייתי שם. והאש להטה בי, מכלה כל חלקה טובה. כל טיפת אהבה. והמחשבות לא הפסיקו לצלוף בי, להשניא אותי עליי.
היו תקופות שנתתי להן את הרשות לעשות בי כרצונן.
נתתי לי להיות קורבן, נותרתי גוש פחם מפויח, שברי עצמי.
עפר ואפר בדמות אדם חי…?
היום, במבט לאחור, אני מרחמת על עצמי של אז. על לא-עצמי.
היום אני בעיצומו של תהליך בו אני מנסה ללמוד לקבל את עצמי בלי לכעוס, בלי לשפוט, בלי לבקר.
כמו לכל אדם, יש לי המון מקום לעבודה עצמית, אבל לא לביקורת הרסנית, שכשמה כן היא; מעולם לא הועילה לאף אדם.
מקווה ומייחלת ליום בו אלמד ואפנים שאני טובה כמו שאני, לא שלמה, לא מושלמת. שמותר לי לאהוב אותי למרות, ובגלל.
כרגע אני עדיין בתהליך פנימי, כמו שכתבתי…
מאחלת גם לך להגיע לרגע הזה.
נ.ב. הכתיבה שלך יפה, ומדויקת, ו.. בועטת.
תשתמשי בה בשביל לכתוב על דברים שמחים יותר?
מזדהה עם "חיה" של העבר,
כעת חיה את "חיה" של ההווה;)
וההווה כה מבטיח
לא חושבת שנכונה היא דרכך
שום דבר לא ממנה יפריח
זה שקרי כך לחשוב כאן עליך
זה יטיל רק אפר טיט וטיח
תאהבי בגאון את עצמך
תרוויחי עוד אושר ,חיים
לא מטרתי כאן להכריח אותך
אך הכל לכך חייבים להיות מודעים
יש לך נשמה, חלק אלוקה
תנצלי איתה כל רגע, כל דקה
.
.
.
?
תשלימי עם החלקים החסרים שבך. *הם* לא אשמים שהם אצלך ו*את* לא אשמה שהם אצלך.
את בסדר.
את טובה, את יפה. את אהובה. את אלופה, גם אם את חושבת שלא.
תאמיני בעצמך, כי את הכל. חלק אלוק ממעל ממש. ומגיע לך את כל האהבה שבעולם, בעיקר מעצמך.
סורי, לא חדש שהלב והרגש שלי לא מקשיבים לי, מתעלמים ממני כליל
וכתבת מטריףף, מכאיב..
הכתיבה שלך.
יפה ונוגעת כרגיל.
קראתי את השיר כמה וכמה פעמים, ועדיין לא בטוחה שהצלחתי לרדת לסוף דעתך השלם.
אבל וואו, ושוב וואו. אני אוהבת את הכתיבה שלך. היא יפה, כמו שכבר אמרתי לך. ונוגעת, כנ"ל.
והמשקל, מדויק.
וזהו, כי על התוכן עצמו מסובך לי להגיב.
התנשפות.
הכתיבה.
על התוכן ברשותך אני אפילו לא אנסה להגיב.
איזו כתיבה, אמא.
והתוכן.. בכלל.
הזדהות. לקחתי אותו למקום שלי, אבל אני מזדהה עד מעל האוזניים.
פיסקת בצורה מעניינת את השיר, הגוון שלו מדהים, וכפליי המשמעויות שמסתתרים בו מרתקים אותי.
הולכת לקרוא שוב.