למה ה' לקח אותה? /נוסטלגיה

מוגש לכן פוסט נוסטלגיה מס' 2, היישר מהארכיון של האתר, אבל בלי אבק בכלל 😉

למה ה' לקח אותה? (פורסם לראשונה: י״ב בתמוז תשע״ח)

אני לא מפסיקה להתגעגע לסבתא שלי שנפטרה לפני שנה.
הייתי מאוד קשורה אליה. וקשה לי. אני מאוד עצובה מזה
שהיא נפטרה בגיל יחסית צעיר (70).
אני כל הזמן חושבת שהיא הייתה יכולה להיות איתי עוד הרבה שנים.
למה ה' החליט שדי? היא באמת הייתה אישה טובה! והיא נעלמה ממני כל כך מהר.

—

לשואלת היקרה, שלום.

אובדן – המילה שמקפלת צער, געגוע, רגשות, זיכרונות ודמעות המדגדגות בקצה העין.

המקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו קטנים וחסרי אונים מול החלטות אלוקיות.

פטירה מטבעה כואבת ומציפה בנו רגשות רחמים כלפי הנפטר ומשפחתו, וכשהפטירה מגיעה למעגל הקרוב שלנו – לא עלינו, היא כואבת שבעתיים – ניתן לחוש שחלק מבשרנו הלך לאבדון.

החוויה של אובדן סבתא, במיוחד אם היא הייתה קרובה ומשמעותית הינה חוויה מטלטלת.

ההלכה מנסה לשמור עלינו לא לטבוע במבול של הכאב ולהמשיך בחיים, בכך שתחמה את מסגרת האבל בחודש או שנה, תלוי בקרבת המתאבל לנפטר.
אולם, למשל את, למרות שהיית קרובה מאוד לסבתך ואת לא מחויבת בדיני אבלות והכאב עולה ומציף אותך כמו שאת כותבת  – כבר הרבה זמן. ובאמת, הגיע הזמן לנסות לקום, לעבד את הכאב ולהתקדם.

למי כואב ?

הכאב הגדול קורא לנו להתבונן בתוכו. לחוש אותו, לכאוב, לבכות, בספונטניות אנו נמנעים ממעשים שמחים.

בתוך הכאב הגדול – כדאי להתבונן גם ב"למי שייך הכאב". שמעתי הרבה פעמים אנשים מבוגרים מתבטאים "מסכן  x נפטר". היהדות רואה בפטירה – כמין שחרור עבור הנשמה. הנשמה שהייתה עד עכשיו נתונה למגבלות של זמן, מקום ומקרים מצערים – נמצאת עכשיו ליד הבורא, מתענגת על טוב אלוקי ושמחה.

ההפרדה הזו בן הצער של הקרובים – לשמחה של הנשמה – יש בה כדי לתת לנו רוגע. הכאב שלנו, הגדול, לא משותף לנשמה. לה טוב.

יחד עם זאת – הכאב שלנו – כואב לנשמה. כשהנשמה רואה שהקרובים לה מתאבלים יותר מההתאבלות הקבועה בהלכה – היא חשה צער רב.

תלוי מתי שואלים

הרבי הריי"צ התבטא פעם על המאסר הנורא שאסרו אותו : "אם היו משלמים לי כל הון שבעולם עבור עוד דקה במאסר – לא הייתי מסכים. ואם היו מבקשים "לקנות" ממני את המאסר – לא הייתי מסכים, אפילו עבור כל הון שבעולם ".

המשפט הזה אולי יכול ללמד אותנו דרך להסתכל על האובדן. כל דקה שבעולם – חשובה, הכרחית, ה' טבע בנו רצון בסיסי לחיות. אבל הנשמה אחרי שעוזבת את הגוף ומגלה את הטוב והמתיקות שלמעלה – לא מצטערת.

להבנות מההריסות

יהודי ניצול שואה שיתף את הרבי במיזם שנועד להעלות את זיכרון מיליוני הנספים בשואה, הוא רצה ליזום שבכל בית ישאירו כיסא ריק בליל הסדר לזכר הנספים. לחוש את הכאב הגדול.

הרבי ענה : חשוב מאוד לזכור את האסון, אבל בדרך מעט שונה – להוסיף כיסא בליל הסדר, אבל לא להשאיר אותו ריק – אלא למלא אותו באורח חדש. להנציח את הכאב לא רק בחוסר, אלא גם בהוספה, בעשייה ברוכה.

יהודי מתנחם מעשייה. יהודי מתנחם שבתוך האובדן הגדול של הגוף – הנשמה נצחית, קיימת וחיה. הנשמה אומנם לא יכולה לפעול בעולם כאן, אך יכולה לקבל תועלת ושמחה מהעשייה שלנו, קרובי המשפחה, כאן. ברוח הדברים האלו – אפשר לחשוב פרויקט חסד או על גמ"ח קטן שאפשר להקים לעילוי נשמתה. פרויקט שיכול להתאים ליכולות הכלכליות שלך. שמעתי שישנם בתי ספר שפועל בהם גמ"ח מכשירי כתיבה או גמ"ח ביקור חולים. אולי מיזם קטן שאפשר להפעיל בבית רפואה קרוב? כדאי לעלות לדיון יחד עם המשפחה.

נקודה נוספת

יחד עם העשייה –  עדין אם כואב – מותר לכאוב.
ואת לא לבד! כל המשפחה חווה את האובדן, וזה המקום לשתף בתחושות, ברגשות, להוציא תמונות, לדבר. אם את נהנת מכתיבה – אפשר לחשוב על כתיבה מרפאה. כתיבה של סיפורים קצרים על סבתא, או כתיבה ליומן. עצם העלאת הדברים ונתינת המקום להם – נותנים לנו לחוש רוגע. אם יש כח ואפשרות – אפשר לחשוב על עזרה בכתיבת חוברת על סבתא, מתוך ראיה שדברים כתובים מונצחים לדורות, וכל הנהגה טובה שתלמד מהספר – תהיה לעילוי נשמתה.

זאת תזכורת
ומשהו קטן לסיום: הגעגוע הגדול מזכיר לכולנו שהעולם לא שלם. הכאב הגדול מזכיר לנו שיש טוב שמחכה לנו, יש גאולה שצריך לשאוף אליה.

כואבים, מתגעגעים, פועלים ומצפים.

איתך בדרך, מושקא