לכן היא באה

היא נושמת ירח מאז שהיא מכירה את עצמה. מחכה לו כל לילה, שיבוא. על פניה הכהות שיזוף לילי שרק מי שניחן מבחין בו, חורש צללים חיוורים ועייפים ממחולם העילג. היא קורסת על הדשא הכהה בתנוחה הקבועה, מתהפנטת לירח זוהר. הכוכבים חגים סביבו במחול מבולבל, חסר חיים.
כמוה.
הכל שקט סביב ורק רוח חרישית מזמזמת סימפוניה לילית. ככה היא אוהבת, דשא וירח. חסרי מזל וצבע או חיות משל עצמם. כמוני, היא לוחשת לעצמה ומחייכת חיוך קטן. ילדת ירח. וטוב לה ככה פתאום אז היא נושמת עמוק עוד ירח, מרגישה את לחלוחית הדשא מלטפת לה את הבגדים. וטוב לה.
ואין שמש שתסתיר ותצרוב ותדמיע, ותטביע את הירח עמוק בתוך הים. ואין אנשי שמש שיסנוורו ויצרבו וילחצו על הכאב חזק עד שיורדות דמעות, מבריחים את הירח אל מעבר להרי החושך. אז היא נושמת עמוק רגעים של לילה, מלטפים כאלה. מבטיחים שהכל יהיה בסדר.
והיא מרפה ועוצמת עיניים לאט ומחבקת את עצמה מרוח פתאומית. ונעים לה וטוב והיא יודעת שגם אם מחר הכל יסנוור בקרניים מבהיקות של שמש צהובה ומבלבלת, בסוף הוא יבוא. מטפס לאט לאט כמו שרק הוא יודע, והכוכבים ירקדו לכבודו, מזמינים את הלילה לבוא. והיא תקרוס על הדשא ותחבק את עצמה חזק ותחייך אליו ותדע שלא משנה מה יהיה, בסוף הוא יבוא.
לכן היא באה.