עצוב לי
מבולבלת
לוידעת מה לעשות
לאן ללכת
ולמי לפנות
כבר עייפה מלחשוב
לויודעת מה לכתוב
רע לי זה סגור
אבל איך לסיים את הסיפור
התקפי חרדה מגיעים
באים ולא עוזבים
הלב דופק במהירות
ואני רועדת ללא הפסקות
הדמעות יורדות משטויות
לאן נעלמה האופטימיות…?
מה קרה לי??
לאן נעלמתי?
איפה השמחה שפעם שהיתה בי?
מה יהיה איתי???
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
הזדהות.. לא יודעת למה אפילו.
מאחלת לך שתמצאי את הנקודות אור
שהשמחה תשוב לשכון בך שוב.
בעזרת ה!
זה לגמריי התפקיד שלך.
סומכת עליך!
מזדהה ?
מזדהה מאודדד
זה כל כך מעצבן ובעיקר מעיק על הלב…
בהצלחה שיהיה לך …..
נ.ב. את כותבת יפה ונוגע
כתבת משגע.
מ-ש-ג-ע!
לייק ענק.
לא מתייחסת כרגע לתוכן, בתגובה.
אבל זה נמצא אצלי בלב.
אני לא יודעת אם זו סתם תקופה או שאת עוברת משו שמטלטל אותך ככה.
מה שלא יהיה, אל תבהלי מעצמך. תקחי נשימה עמוקה.
מותר לפחד ומותר להאבד קצת לפעמים.
את חזקה יותר ממה שאת חושבת. אני בטוחה בזה. תהיי בטוחה גם את.
יהיה טוב תאמיני בזה..
את מהממת!!
נראה שהשיר נכתב מתוך סערת רגשות
אוף זה כזה עצוב.
מכירה את זה מקרוב מדי לצערי.
תעסיקי את עצמיך בדברים שעושים לך טוב. שמשמחים אותך. גם אם זה יהיה זמני, זה גם משהו. עוד יהיה לך טוב בעז״ה ילדה. מבטיחה.
בסדר, את מבולבלת.
קורה….יעבור.
אעע אני לא מעודדת במיוחד..אפשר לומר שהזדהיתי ולעודד את עצמי זה יותר מסובך.
בהצלחה!
אוף ליי.
אבל קודם כל את הכי בסדר, באמת באמת.
ותנשמי. ואם זה משו שבא לך על דרך קבע, אל תזניחי. טוב?
הצלחות רבות רבות.
בדיוק היום חברה שאלה אותי שאלה כזאת
ואני נאמנה למסורת עניתי לה גיל ההתבגרות מותק, והיא נאמנה למסורת גם ענתה לי בעצבים די כבר עם התשובה הזאת חח
קיצער זה הגיל ואני יודעת שזה לא הדבר הכי מעודד בעולם (אם בכלל) אבלל זה התשובה הכי שיש לי
מעבר לזה שתעשי משהו שאת אוהבת זה מעלה מצברוח, בדוק