עצות מישהי?
פתאום
בלי סיבה
מחרימה
פותחת
מחטטת
בלי להסביר
רק אומרת
מותר לי
אני אמא שלך
ואני רק רוצה להבין
למה פתאום
עליי
לא סומכים
חייבים לראות לבד
מאחורי דלת סגורה
לחטט ולבלוש
עדיין בלי לומר מילה
ואני רק מבינה
את האמת העצובה
שאפילו אמון
כבר כבר אין ביננו
אומרת להם
שאני יותר לא מאמינה להם
אם ככה מסתירים ממני
הולכת לישון בתחושה נוראה
תחושה של אדם לבד בעולם.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
אמאלה.
בכיתי.
אני כתבתי את זה???
העצה שלי זה לעזוב את הבית ברגע שאת יכולה.
קשה לחיות במקום שלא מאמינים בך ולך.
הלוואי שיכולתי
מה יעזור לעזוב את הבית?
נגיד שהיא עוזבת, תחשבי על ההשלכות.
היא הולכת ההורים שלה נשארים פגועים היא לא משיגה את מה שהיא רצתה (שיקשיבו ויאמינו לה) אין לה לאן ללכת, ואז סוף התוצאה, איך היא תרגיש כשלבסוף היא תחזור הביתה? היא תרגיש אי נעימות, להורים שלה תהיה עוד סיבה למה לא להקשיב לה ולמה לא להאמין לה.
"סוף מעשה במחשבת תחילה"
יש אנשים שהתייאשת מהם ואת כבר לא מצפה מהם לכלום, אז אין מה לחפש שם.
אם זה הסיפור, שתלך.
אאוצ'!!
למה, למה הם לא מבינים??
ויש עוד הרבה אנשים בעולם חוץ מהם, את לא לבד נשמה❤
כי ככה הם,בדעה שלהם ולא מוכנים לשמוע בכלל אותי
בייגל יקירה..
את לא מבינה איך נפלת אליי בדיוק,
דאי אני כל כך מזדהה. וכאובה איתך.
״עוד יבואו ימים טובים עלינו, ונפתח נחבר ביננו״ זה מה שעולה לי עכשיו.
נשאר לקוות ולהתפלל שיעבור מהר, ונוכל כבר להיות אחרי הכל, מעל הכל, בפסגת ההר. לחיות בטוב גלוי.
הלוואי, אמן!
תודה בת מוזרה ❤
די בייגל כ"כ מבינה אותך…
זה קשה ומעצבן ומרגיש לבד כזה..
?ההורים לא סומכים עלי, אז מי אני שאסמוך על עצמי.
ובכלל, אין להם שום אמון בי אחרי שהם מכירה אותי כל כך הרבה שנים.
?הם אלו שאמורים לתת לי את הביטחון והאמון בעצמי, ואיך אפשר בצורה כזאת?
גם מעליב. ופוגע בפרטיות.
אני מבינה כל כך!
אבל אולי אולי תנסי קצת מהצד שלהם.. לא לגמרי, כי תכלס אני גם בצד שלך, ומזדהה כל כך..זה מרגיש שמישהו פוגע, עוקב אחריך, "מחפש" אצלך את הפיקשושים שבעצם יש לכולם.. אבל בכל זאת. אחת התובנות החשובות, זה שבכל מצב יש "צדיים"- איך אומרים- "אף אחד לא נגד אף אחד, כולם בעד עצמם". מדהים כמה זה נכון. ובגיל שלנו זה חשוב ממש להפנים את זה.
את טובה בכתיבה, נכון?
ממליצה לך מניסיון ובאהבה: תנסי לכתוב דיאלוג שכאילו אמך כתבה, אפילו לא אמא שלך. סתם אמא למתבגרת שמתמודדת מול בת שלפתע יש לה חיים משלה.. וסודות.
תביני כמה זה מורכב.
לשתי הצדדים.
תגיעי למסקנות..
בהצלחה ענקית ומחכה לשמוע ממך!?
תודה!
אני לא חושבת שאני ואוו בכתיבה,במיוחד לא בדיאלוגים וכדו'..
אבל אולי אני אנסה.❤
כל כך קשוח.
להרגיש מאוימת בתוך הבית.
הלב שלי איתך.
תודה מותק?
בת כמה את בייגל?
הזכרת לי את אחותי
אני בת 16..
הזדהות.
מילה אחרי מילה.
יש הורים שמרוב דאגה. כולאים ת'ילדים שלהם בכלוב.
עד שהם מרגישים שהם לא מצליחים לנשום. ושהם לבד.
וזה עצוב. וזה כואב.
אני מתנחמת בזה. שאני לא יהיה כזאת. בטוח.
ולילדים שלי תהיה אמא טובה. אמן.
אמאלה זה בדיוק הנחמה שלי!
❤
שאני אבין:
אצל אמהות לא קיים המושג חרם דרבינו גרשום?
תמהני, חשבתי שלכולנו אותה תורה.
עצוב לי עליך, באמת.
בהצלחה אהובה.
❤