לב אפור / 25

ליפול ולקום

לפרק הקודם

"יהונתן, מה אתה מציע לי לעשות?" שאל ד"ר מיכאל את הקולגה שלו, לאחר שסיפר את הסיבה לשריפת ביתו ועל החוב העצום שעוד נותר להם לשלם.

"עכשיו אני מבין את הפעם האחרונה שדיברת איתי על כספים, שגלגלת והסתבכת… כבר אז זה הריח לי רע" יהונתן סגר את המבחנות הפתוחות וסידר אותן במעמד.

מיכאל נאנח, מיואש מהמצב שנקלע אליו "חבל שאני לא הרחתי את זה בהתחלה" אמר והכניס את ידיו לכיסי החלוק הלבן.

"תקשיב מיכאל" לשם שינוי הוא היה רציני וחדור מטרה "בזמנו דיברנו על הלוואה מהבנק…" הם ניגשו לפינת המחשב והתיישבו בכיסאות המשרדיים.

"נו, באמת? הם לא יסכימו לתת לי! הבית שלנו נשרף, נותרנו בעלי חוב מטורף ואין לנו את מה למשכן, שום בנק לא ייתן לנו הלוואה!" מיכאל בדק והפך את כל האפשרויות עם כל חברות הבנקים, אך העלה חרס בידו.

"טוב, אתה צודק" הוא חכך בדעתו מה לייעץ לחברו "והלוואה לא מבנק?"

"מאיפה אם לא מבנק? אני כבר לא מתעסק עם הלוואות מפוקפקות…" מיכאל לא רצה לחשוב על עוד חבורת אנשים שימררו לו את החיים.

"תחשוב על זה, עוד מעט הפיתוח יצא לשוק ותוכל להחזיר" ניסה יהונתן להציע, על אף שידע שזה לא רעיון הגיוני למצב, אך כל פתרון שעלה לו נראה היה כבעיה חדשה.

"לא בא בחשבון. אני לא נותן אמון באנשים בעניין הזה יותר. שילמתי מחיר מדי כבד" מיכאל היה כאוב מכדי להסביר לו את המחיר ששילמה משפחתו בנוסף לשריפה.
"טוב…" יהונתן ניסה לעזור מכיוון אחר הפעם "בוא נבדוק, כמה יש לך עכשיו?"

"אפילו לא רבע מהסכום כולו…"

"אין לי מה להגיד לך, מצטער מיכאל, זה מצב לא קל בכלל" מעודו לא נתקל בסיפור כזה, ורעיונות לפתרון בעיות כלכליות בסדר גודל שכזה לא היו בחומר הלימודים באוניברסיטה.

אולם משהו אחד הוא לא שאל אותו.

"מיכאל, פנית כבר אל המשטרה?"

"ניסיתי… אבל הם מסוג האנשים שהמשטרה לא מטפלת בהם… השוק האפור… אני חושד שהם מיודדים עם החלונות הגבוהים" מיכאל נזכר עוד בימים הראשונים שהוטרד מהם בצורות שונות, הוא פנה אל המשטרה בתקווה שתגן עליו, אך הם התחמקו ברגע ששמעו את השם ואת מספר הנייד שנתן להם מיכאל.

"זה היה הרעיון האחרון שהיה לי לעזור לך…" אמר יהונתן.

"אתה יודע? נראה לי זה השלב בו עלי לפנות אל בורא העולם… אנשים, הם מוגבלים בכוחם וביכולתם, אך הקב"ה הוא כל יכול!" מיכאל דיבר בעיקר אל עצמו.

בתחילת השיחה, הוא קיווה שיהונתן יבריק עם רעיון מעשי שיוכל לעזור לו, אולם המבוי הסתום שהגיעו אליו, הזכיר לו מי הכניס אותו למצב הזה ומי זה שיוכל להוציא אותו משם.
צלצול הטלפון מחדר משרדו של ד"ר מיכאל נשמע והוא ניגש לענות.

"הלו?"

"כן, שלום. מיכאל זה אני, אולי תבוא למשרד שלי?"

מיכאל ניסה לחשוב לשם מה הוא מבקש שיגיע. כנראה הוא אינו מודע לכך שמצבו היום הוא לא כבעבר, אולם תזמון השיחה גרם לו להיענות בחיוב.

"עכשיו אני מגיע, כמה דקות אני אצלך. בסדר?"

***

דבורה יצאה עם ליבי וחיהלה לקניות של כלי מטבח, והן חיפשו אחר סט סירים במקום זה שעלה בלהבות.

"ליבי, מה את אומרת על הסט הזה?"

"הוא ממש פשוט לעומת מה שהיה לנו, אני הייתי בוחרת את זה"

היא הצביעה על אריזה מרשימה שנשאה מחיר גבוה ביותר.

"זה בהחלט נראה מצוין, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו" דבורה לא יכלה לחשוב שמישהו שמע אותה אומרת את המשפט הזה, למזלן החנות היתה כמעט ריקה מאנשים.

"למה?" שאלה חיה'לה.

"כי כרגע כל שקל משמעותי כדי שנסגור את החוב המעיק הזה. סט הסירים היוקרתי הזה, מדי יקר לנו כרגע. על אף שבימים כתיקונם הייתי קונה אותו.."

"אז עדיף שלא נקנה את הכלים עכשיו ונשקיע בבניית הבית מחדש… לא?" שאלה ליבי.

"ב"ה את עלות הבניה מחדש וחלק גדול מהרהיטים, תממן לנו חברת הביטוח, אבל את כל שאר הדברים אנחנו נקנה מהכסף שלנו, למשל את כלי המטבח".
"ומה עם החוב? גם את זה חברת הביטוח תשלם?" שאלה הפעם חיה'לה.

"לא, חברת הביטוח לא מתעסקת עם חובות. ביטחנו את הבית, לא את המצב הכלכלי שלנו…"

"מה, אז אנחנו עניים?" ליבי דאגה. במשך כל חייה היא רגילה לשפע. כל מה שרצתה היה לה, וביום אחד הכל השתנה. הן עומדות בחנות ובוחרות סט סירים ברמה סטנדרטית.

"לא ליבא, יהודי הוא עשיר. עשיר בתורה שלמד, במצוות שקיים, במעשים הטובים שעשה לאחרים.. וכמו שחיה'לה אמרה, הקב"ה הוא אבא שלנו וידאג לכל מה שאנחנו צריכים. אז עכשיו קשה, אבל בעז"ה יהיה טוב" דבורה רצתה לטעת בבנותיה אמונה ותקווה שהכל יהיה בסדר, למרות הכל.

"אבל אנחנו עדיין עניים בגשמיות…" ליבי לא הצליחה להשתכנע.

"מה זה משנה כמה החוב? הרי תוך רגע, הסיפור הזה יכול להיגמר בהחלטתו וברצונו של הקב"ה" דבורה הסתובבה ובחרה כלים נוספים מהמבחר ששכן במדפים המסודרים.

"אני אספר לכן משהו, הרבה לפני שזכינו בכן, ממש בשנים הראשונות, אחרי שאבא סיים את הלימודים שלו, היה לנו מאוד קשה כלכלית. ההורים שלי לא תמכו בנו, עצם היותנו חוזרים בתשובה וכל זה… וגם מהצד של אבא לא היה במה כל כך לעזור.

אבא אמר לי, את עוד תראי שיהיה לנו שפע! והוא אמר משפט שחקוק בזיכרוני – הקב"ה נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, לא את מה שאנחנו רוצים"
"והבעיה מתחילה כאשר אנחנו רוצים לא את מה שאנחנו צריכים" הסיקה חיה'לה.

"כן. לגמרי ככה. נמשיך בקניות?" שאלה דבורה את בנותיה שהיו נראות לה כמנותקות מחוויית הקניה ועסוקות בתוך השיחה העמוקה שהתפתחה בתוך החנות הגדולה.

"לא. קשה לי להתחבר לכלים אחרים… אין פה את הכלים שהיה לנו בבית…" קול מיילל משהו נשמע מליבי.

"נכון. גם אני הייתי רוצה את הכלים שהיו לנו בבית…" הזדהתה איתה חיה'לה בגעגועים אל העבר.

"היה מתאים לך לשלוף איזה משפט חכם מהמלאי שלך" המרירות של ליבי יצאה החוצה. והיא זיהתה אותה רגע אחד אחרי ששמעה את עצמה.

"מה לעשות שזה גם מה שאני מרגישה? געגועים לבית של פעם… אבל חשבתי שאולי זו תהיה הזדמנות טובה לעצב אותו קצת מחדש. צבעים אחרים, תמונות, רהיטים, וילונות…"

"רעיון מקסים! בואו ניקח את הבניה מחדש כהזדמנות לשיפוץ, חידוש ושדרוג מראה הבית" הציעה דבורה, מאושרת מראיית הטוב שחיה'לה מפרשת מנקודת מבטה.

בת כיתתה של חיה'לה ואימה חלפו בסמוך אליהן.

"היי מה נשמע?" שאלה בחיוך נערה שהחזיקה כלי בית בידיה.

"בסדר, מה איתך?" שאלה גם חיה'לה, שאלה רטורית ככל הנראה,

משום שהן כבר המשיכו לצעוד בחנות.

"הנה, הן למשל" הצביעה ליבי, מתעלמת מכך שזה לא מקובל "קונות ומחדשות את המלאי הקיים של הכלים בביתן. רק אנחנו קונים הכל מחדש… רק אנחנו בונים את הבית מאפס. רק אנחנו!" הכריזה בשלישית.

"נכון. רק אנחנו ליבי. ביחד ובאמונה נעבור את זה" חיה'לה חייכה חיוך קטן, אמא שלה מאמינה גדולה, ולה נשאר רק ללמוד ממנה.

"שנחזור הביתה?" דבורה התקדמה לקופה כשבידיה סט הסירים שבחרה, עם כלי מטבח נוספים, שילמה בכרטיס האשראי והן יצאו אל החניה.

בנסיעה ברכב שיתפה דבורה את בנותיה בקורותיה מהעבר.

"את הכל התחלתי מאפס. גם היום, אחרי שחשבתי שהגעתי לכל מה שרציתי בחיים, צנחתי בפתאומיות לאפס.

ככה זה, כל הזמן אנחנו בתנועה, מתקדמים, נופלים וקמים. ושוב נופלים.. "שבע ייפול צדיק וקם", העיקר זה לקום"

"אבל מאיפה הכוח לקום?" ליבי רצתה את הכוח הזה.

"ה' נותן כוחות ביחד עם הניסיון. תזכרו שקיבלתן כוחות, ולא רק ניסיון" דבורה הפעילה מוזיקה עליזה וליבי וחיה'לה ישבו מאחורה מהורהרות.