לב אפור / 24

חומות הלב

לפרק הקודם

"אני לא יודעת להסביר איך זה קרה, אבל ישבנו שם, כל המשפחה בסלון, ואמא היתה כל כך חמה ואכפתית. מה שאף פעם לא היה.

לפני השריפה היינו רבות הרבה והיו המון כעסים בינינו.

בתקופה האחרונה משהו נרגע אצל אמא, היא כבר לא כועסת, יותר מבינה, מקשיבה, מגיבה באיפוק יותר.. אחרי השיחה המשפחתית שהיתה, אני לא מצליחה להבין, מה קרה לאמא שלי? איך זה שאכפת לה שאני מפחדת באמצע הלילה? שאני לא מצליחה להירדם?

והכי מוזר, היא רצתה הבטחה שאם יש משהו שמטריד אותי אספר לה ולאבא…"

ליבי ישבה בחדרה של חניתה, מגוללת בפניה את רחשי ליבה בפתיחות, אפשר לומר שהיא מרגישה חיבור אל המקום ואל הדמות שהפכה לאהובה בעיניה, חניתה.

"מה ענית?"

"שאני לא יכולה להבטיח דבר כזה"

"ולמה לא?"

ליבי חשבה לרגע "לא יודעת"

"מה הרגשת ברגעים האלה שאמא הפגינה כלפייך אהבה ואכפתיות?"

"הייתי המומה. אמא שלי, מניחה עלי יד על הכתף? לא יודעת מתי זה היה לאחרונה, אם בכלל.."

"זה מופרך שאמא, כל אמא בעולם, תפגין אהבה כלפי הבת שלה?" חניתה העלתה שאלה מתבקשת.

"לא, אהבה בין אמא לבת זה דבר לגיטימי"

"אז למה את מופתעת שאמא אוהבת אותך ומביעה את זה?"

"כי זה לא קרה אף פעם"

"זה לא קרה אף פעם?" חניתה שאלה שוב.

"בעצם אולי כן" חזרה ליבי מקביעתה לאחר מחשבה ארוכה בחיפוש אירועים לאחור.

"התייבשתי ביום שדה וקיבלתי נוזלים ב'טרם', האחות ביקשה מאמא שתבוא, למרות שלא רציתי, אמא הגיעה, חיבקה אותי והחזיקה לי את היד.

הרגשתי ממש את האהבה והדאגה שלה כלפיי, ואפילו אני זוכרת שאמא אמרה שהיא סומכת עלי" היה נראה שהזיכרון הזה מרגש את ליבי.

"אבל מאז.. היו גם הרבה דברים שלא היו נוטפי אהבה.. ויכוחים, צעקות. אז מה, אמא אוהבת או שונאת אותי?" ליבי ביקשה להבין את ההתנהגות של אמא.

חניתה חשבה על המהלך הבא "אני מאוד מבינה את השאלה שלך, את בעצם רוצה לחתור לאמת ולהבין את הקשר עם אמא. מוכנה שנעשה משהו קטן?" חניתה שלפה מהארון לצידה חבילת צבעי פסטל חדשה וגדולה והגישה לליבי.

"מה לעשות עם זה?" ליבי הובכה לרגע.

'מה חניתה חושבת לעצמה? מה, אני בגן? לצייר?'

"מה איתך ליבי?" שאלה חניתה ששמה לב למראה פניה של ליבי.

"לא יודעת, את רוצה שאצייר? להחזיר אותי לגן? אני בי"א, את יודעת?!" שאלה רטורית כדי לוודא.

"נכון, את בכיתה י"א, ובכל זאת לצבעים אין גיל. הם חלק מהחיים ופוגשים אותם בכל פינה, למה שלא נשתמש בהם? לא צריך להיות מדיי רציניים, אפשר לשחרר לפעמים".

ההסבר הניח את דעתה של ליבי "טוב אז מה עושים עם זה?"

"עם הצבעים" פירשה חניתה את האזכור העקיף של ליבי "הייתי רוצה שתבחרי את שני הצבעים שמביעים קיצוניות וניגודיות ביניהם".

ליבי שלפה מהחבילה את הצבע הלבן והשחור.

"יפה, את יכולה להראות לי מאיפה לקחת אותם?"

"את זה מימין ואת זה משמאל" ענתה ליבי והחזירה כל אחד למקומו.

"כמה צבעים יש ביניהם?" חניתה הצביעה.

"הרבה צבעים" ליבי הרימה את מבטה "כל הצבעים ביניהם" חזרה שוב.

"נכון, ואיזה צבע הוא מצד אחד שחור ומצד אחד לבן?"

"אין צבע כזה.. יש או את השחור או את הלבן"

"בטוח?"

ליבי הסתכלה שוב "אפור?"

"נכון מאוד"

"ליבי, החיים הם לא רק שחור ולבן. יש בהם גם הרבה אפור. יש ימים שמחים ומאושרים, יש גם ימים עצובים וכואבים, ויש ימים של גם וגם" חניתה רצתה להסביר לליבי בצורה מוחשית את הדברים.

"כמו היום שאחרי השריפה. בבוקר אני וחיה'לה צחקנו, שמחנו והיינו מאושרות, ואחרי שאבא סיפר לנו בכינו.." ליבי סגרה את חבילת הצבעים והגישה בחזרה לחניתה.

"אני חושבת שאני מבינה, לפעמים, אמא היא לא אוהבת או שונאת אותי, אני הבת שלה, ולכן בטוח שהיא תאהב אותי. אבל לא הבנתי, איך יכול להיות שיש ימים שבהם אני לא מרגישה את האהבה של אמא כלפיי? במה זה תלוי?"

"במה זה תלוי באמת ליבי?"

"במצב הרוח של אמא..?" ניסתה ליבי לשאול.

"ואיך מצב הרוח של אמא?" חניתה שאלה כמו הד אחריה.

"פעם ככה ופעם ככה" ליבי הנידה קלות את ראשה ימינה ושמאלה.

"מה משפיע עליו?"

"הרבה דברים שלא תלויים בי"

"אוהו! בדיוק!" חניתה נדלקה "מה כן תלוי בך?"

"היחס כלפי אמא" ליבי השפילה את מבטה, כואבת את מצוות כיבוד הורים שלוקה בחסר אצלה.

"ומה מביא אותך להתייחס לאמא בצורה כזאת או אחרת?"

"אין לי מושג" 'אבל כאב יש הרבה' הרהרה לעצמה.

"לעיתים, הלב שלנו בונה מסביבו חומות הגנה אם הוא מרגיש מאוים, מפוחד או אפילו סתם רצון להגן על עצמו. כשהלב מרשה לעצמו לקבל הוא פותח את החומות ומכניס אל תוכו את מה שניתן לו" חניתה הסבירה בתנועות ידיים.

"זה בעצם מסביר איך היו פעמים שהתעצבנתי על אמא וחיפשתי לריב, כי הלב שלי היה בתוך חומות סגורות, והוא הרגיש צורך להגן על עצמו… אם כך, יוצא שההתנהגות שלי משפיעה עליה?!"

"נכון מאוד! את חכמה ליבי! מבינה מהר ומשליכה אל החיים עצמם.. ביכולת שלנו לבחור מתי ולמי לפתוח את הלב" מבט מהיר ומשותף בשעון סימן על סיום הפגישה, וצלצול בית הספר אישר סופית.

"אני מעריכה אותך ליבי! תענוג גדול לעבוד איתך" חניתה חייכה חיוך ענק והעיניים שלה הבריקו בנוזל שקוף. כל תהליך מרגש אותה מחדש.

ליבי קמה אל הדלת, מביטה אל חניתה,

"תודה שאת פה בשבילי. היה טוב" ציינה את שהרגישה.

"להתראות!" אמרה חניתה וליוותה במבטה את ליבי.

'היה מעניין' הודתה ליבי בינה ולבין עצמה והבטיחה לעצמה לנסות לפתוח את חומות הלב.