לב אפור/14

שריפה

לפרק הקודם לחצי כאן

בום.

בום.

בום.

קולות נפץ עזים נשמעו,

זכוכיות התנפצו לכל עבר ורעש של קירות קורסים נשמע בחלל.

"מה זה, אייל?" שאלה עדינה את בעלה.

"לא יודע" הוא קם מהספה.

"מופע זיקוקים של משרד התרבות?" היא העבירה מטלית יבשה על פסנתר הכנף הלבן שניצב באמצע הסלון.

"מה פתאום זיקוקים?"

הוא פתח את החלון הצופה על בית השכנים, השתנק וסגר במהירות.

"שריפה, עדינה!! שריפה!!" הוא נזעק באימה "הבית של קאופמן נשרף!"

"אוי ואבוי!" הזדעזעה והפילה את המטלית על הפסנתר המצוחצח.
"תתקשרי עכשיו למכבי אש, אני ארד לראות אם יש לכודים בפנים…" שעט החוצה תוך שהוא דוחף את רגליו ברשלנות אל תוך נעלי בית.

עדינה חייגה למוקד החירום בידיים רועדות.

"כיבוי אש שלום, כאן דניאלה. במה אני יכולה לעזור?"

"ניידת כיבוי אש לרחוב הנרקיסים עשרים ושש עכשיו!!" עיניה של עדינה התרוצצו בפחד, תוהות מה יהיה הלאה.

"אחת חמש שלוש שומע?" הפקידה לחצה על מכשיר הקשר.

"רות עבור" נענתה מיד.

"קריאה דחופה לנרקיסים עשרים ושש" העבירה את ההוראה לצוותי הכיבוי.

"קיבלתי. אחת חמש שלוש יצא לדרך" עודכנה ממכשיר הקשר.

"ניידת כיבוי יצאה לשם"

גלאי העשן שבביתה החלו לצפצף, מתריעים על הסכנה הקרבה.

"את באזור השריפה?"

"כן, אני גרה בית ליד" ענתה בפיזור דעת.
"תצאי מיד לשטח פתוח" הדריכה את עדינה שהלחץ שיבש אותה.

היא רצה אל הדלת הראשית, ויצאה מביתה בפיג'מה ונעלי בית לראשונה בחייה.

"ותגידי גם לכל השכנים שיצאו מהבתים" המשיכה הפקידה להדריך את מצב החירום.

"כן.. הם כבר יצאו…" היא העיפה מבט מהיר לשכונה שקמה באמצע הלילה, וידיה מיששו את שערותיה המקורזלות שלא הספיקה לסרק.

"האש פה מתפשטת במהירות על כל המבנה!" מבטה נתקע בלהבות הענק שכילו את הבית.

"תוך כמה זמן תגיע הניידת?" הלהבות אחזו כבר בגינה, היא חיפשה בעיניה את אייל, אך מראה הלהבות מהחלונות הרחיק אותה כמה צעדים אחורה.

"זה עניין של כמה דקות".

"בסדר" רווח לה.

"תזהרו משאיפת עשן ותתרחקו מהזירה, תוכלו לחזור לבתים רק כאשר תקבלו אישור על כך" נימת סיום היתה בקולה.

"מה יהיה עם הבית שלנו? הוא גם יישרף?" הפחד צבט בליבה.

השיחה התנתקה.

"הנה הם הגיעו" אמרה לעצמה.

בנהירה המונית הגיעו כולם אל גן השעשועים שבקצה הרחוב. הם התיישבו בספסלי הגינה.

עדינה החליטה לחייג לד"ר מיכאל.

אין תגובה. השיחה מועברת לתא הקולי. היא מנסה אל דבורה אך גם אצלה אין מענה.

"מזל" עדינה פנתה אל האישה שתמיד נמצאת במרכז העניינים ויודעת מה קורה.

"מה קורה עם קאופמן? איפה הם?"

"האמת שאין לי מושג. אתמול ראיתי את מיכאל חונה כרגיל בחניה ונכנס אל הבית.."

"עדינה" אייל הגיע מבוהל, נשנק מעשן השריפה.

"מה קרה לך אייל?" עדינה קטעה אותו, מזועזעת ממראהו של בעלה.

הוא התעלם משאלתה.

"קאופמן לא בבית.. אולי נסעו לחו"ל?" ניסה להסדיר את נשימתו אט אט.

"מי טס לחו"ל עם ילדיו בפתאומיות?" שללה מזל את הרעיון.

"מה יהיה על הבתים שלנו? לא לקחתי איתי כלום!" האישה המבוגרת ביותר בשכונה, המתגוררת בוילה החופפת לקאופמן היתה אחוזת בעתה.

אייל רצה להרגיע את הרוחות "כרגע צוותי הכיבוי עושים את המאמצים למנוע מהשריפה מלהתפשט.. נקווה שיצליחו" ייחל בליבו.

"כפי שזה נראה עכשיו, הבית של קאופמן נהרס עד היסוד…" השכן שגר מולם הביע את דעתו.

"איך פרצה השריפה?" שאלה מזל את אייל.

אייל משך בכתפיו.

"אני לא יודע… זה נראה מכוון. בתוך הבית היתה התפוצצות של חומר נפץ.. וכנראה זה היה מאוד חזק.."

"העיקר שאין ניזוקים בנפש" אמר זקן גלמוד ששרד את השואה.

"האלוקים של החרדים שומר עליהם, נס שקאופמן לא היו בבית" התערב שכן אחר.

עודם מדברים על המשפחה החרדית היחידה בשכונתם, חלפה ניידת משטרה שנכנסה אל תוך השכונה.

זוג שוטרים יצאו מהניידת.

"קיבלנו קריאה לכאן" אמרו לכבאים כשסימנו את המקום בסרט אדום. הם ניגשו אל אחרוני אנשי הכיבוי שקיפלו את הזרנוקים והציוד אל הכבאיות והחלו לחקור אותם.

"אלוקים עשה נס למשפחה שהם לא היו בבית" אמר אחד הכבאים כשגלגל את צינור המים.

"היה פה פיצוץ של חומרי נפץ. לא רק שריפה נקודתית" הוסיף.

כבאי נוסף ירד מהמשאית ורצה לתת את חוות דעתו. "כשתעמיקו בחקירה אני מאמין שתדעו להצביע על כמה מוקדים שהתקינו שם חומרי נפץ שהם הגורם העיקרי לפיצוץ"

"מה אתה אומר? כמה מוקדים?!" התפלא.

"כן, ויודע מה, יותר מזה, אני כמעט בטוח שמסביב לבית היה נפט שנדלק והוסיף לבעירה של הבית"

"זה נשמע לי מוזר. אתה מתכוון לומר שזו היתה הצתה מכוונת?"

"תשמע, אולי אני טועה" הסתייג לרגע מדבריו "זה התחום שאתם עוסקים בו, תבדקו, תבררו ואולי גם תגיעו לממצאים אחרים.."

"אני עוד אטפל בזה" אמר הבלש המשטרתי.

"ליל מנוחה" איחל הכבאי האחרון ועלה למשאית שניצבה סמוך.

השוטרים עלו על הניידת והיא פנתה לקצה הרחוב.
"ערב טוב לכם תושבים" אמר הבלש המשטרתי לאחר שיצא מהניידת.  אחריו יצא שוטר נוסף עם טאבלט בידו.

כולם השתתקו.

"סליחה שאני מפריע באמצע המסיבה השכונתית המאורגנת" צחק לעצמו וכמה מהשכנים חייכו.

פניו הרצינו "בכל אופן, משטרת ישראל עושה את עבודתה נאמנה ומתחקרת את האירועים בזמן אמת" מצא לנכון לשטוח את פועלה של המשטרה.

"ולכן אבקש לגבות עדויות מכל מי שראה או שמע משהו על האירוע".

"אדון שוטר! מה עם הבתים שלנו?" האישה המבוגרת לא נרגעה.

הוא התעלם משאלתה.

אייל קם מהספסל. "אני שמעתי את הפיצוצים, חשבנו שזה זיקוקים, אבל כשפתחתי את החלון ראיתי שהבית לידינו נשרף…"

"יצאתי מהבית שלי כדי לעזור למשפחת קאופמן לצאת מהבית, אבל הם לא היו שם. החניה היתה ריקה.. האורות בבית היו כבויים ואז ראיתי את ניידת הכיבוי מגיעה.."

"ומישהו יודע מה קרה לאחר מכן?"

"אמרתי לכבאים שאין אנשים בבית. הם רצו לבדוק בכל זאת ועשו סריקה בגינה שהחלה גם לבעור" המשיך אייל בעדותו.

"הבנתי, חכה רגע" נענה לסימון של חברו שרצה למלא את העדות כנדרש.

"מה שמך?"

"אייל לנדמן"

"כתובת?"

"הנרקיסים עשרים וארבע"

"תודה" אמר השוטר ופנה לכולם.
"מי הזמין את הניידת כיבוי?" שוב הוסו כולם.

"אני" עדינה קמה ממקומה.

"התקשרתי למכבי האש ותוך שלוש דקות הם הגיעו, האמת שלא חשבתי בהתחלה לצאת מהבית, זה היה נשמע לי רק פיצוץ נקודתי בבית של קאופמן וזהו, אבל אז התחילו לצפצף אצלנו גלאי העשן והפקידה אמרה שעלי לצאת, וברחוב ראיתי עוד ועוד שכנים שעוזבים את בתיהם והגענו לכאן, לגינה, רחוק מכל האש והעשן…"

"אני מבין"

"שם?"

"עדינה לנדמן"

הוא שלח מבט בודק-שואל לאייל.

"זו אשתי" אישר לו.

הוא הנהן בראשו "בסדר, אתם יכולים לחזור לבתים. לא להתקרב לבית השרוף" הורה.

הם התניעו את הניידת ויצאו אל הכביש הריק.

"תקליד באינטרנט ד"ר קאופמן" הורה הבלש המשטרתי השוטר לשני.

התוצאות הופיעו במהירות.

"ד"ר מיכאל קאופמן הוא מנהל מעבדה ברחוב ארלוזורוב שש, מספר נייד…"

"תתקשר אליו" קטע אותו.

"הוא לא עונה"

"ואשתו?"

הוא ניסה לחייג אליה.

"גם לא"

"טוב, תנסה באתר של משרד הפנים לדלות מידע נוסף"

עוד ועוד תקתוקים במקלדת חשפו בפניו את הביוגרפיה של משפחת קאופמן.

"משפחת קאופמן הם זוג הורים חוזרים בתשובה, הורים לשתי בנות, האם עקרת בית עוסקת בצרכי ציבור והאב ד"ר לכימיה בעל מעבדה משלו, ד"ר מיכאל משווק פתרונות ייחודיים כמו למשל…"

"עצור. חפש קשר לפלילי" הוא שיחזר במוחו את העדויות שגבה הערב. מנסה למצוא קצה חוט.

"אין תיק פלילי" דיווח לו.

"משהו פה לא מריח לי טוב" הבלש המשטרתי החנה את הניידת בתחנת המשטרה.

"אחחח משפחת קאופמן. לא היו בבית, לא עונים בפלאפונים…

מן הסתם הם ישנים עכשיו שנת ישרים ולא יודעים מה מחכה להם" ציחקק לחברו השני.