לב אפור/1

בעולם משלי

"מיכאל?" קול עבה נשמע מבעד לפומית.

"כן?" מי זה?

"שלום לך" ומי אתה אדוני?

"מי זה?" למה הקול הזה כל כך מוכר לי?

"ד"ר מיכאל, לא מתאים לך לשכוח אותנו כל כך מהר" אלוקים ישמור. זה הם.

"כן. אני זוכר". הנהן בראשו. מה שלא נשמע מעבר לקו.

"מצוין. יש לך את כל האמצעים כדי ליצור איתנו קשר"

"בסדר" ענה בביטול.

"מחכים" צליל ניתוק צורם בישר על סוף השיחה.

"אז איך בעצם פותרים נגזרת?" שאלה המורה.

'מה קרה לפאה של המורה? אולי היא צבעה? רגע, אבל דבי לא אמרה שבתקנון של המורות כתוב שאסור לחמצן?

אה, אז הנה עוד מורה שעוברת על התקנון. היא מתווספת גם למורה רחל, עם החצאיות שלה… איך היא יכולה להיות המורה לדינים? זה פסק ברור ב…'

"ליבי? ליבי?" פניה של המורה התקרבו אליה.

"היי המורה מה נשמע?" שאלה ליבי בחיוך.

רגע איפה אני בכלל, ולמה כל הכיתה צוחקת?

"את לא שמה לב שאני קוראת לך כבר כמה פעמים? את לא איתנו גברת קאופמן!" אמרה בזעף.

שוב טייסתי בעולמות אחרים.

"תפתחי בבקשה בעמוד 118, אני רוצה לראות אותך פותרת את תרגיל 2, בזמן שאת היית בארץ החלומות אנחנו בכיתה למדנו איך פותרים נגזרת" נופפה אל עבר הלוח "את מוזמנת להתמודד מול החומר אם ההסברים שלי מיותרים עבורך!" טון המורה למתמטיקה עלה בחדות ובצייתנות רבה פתחה ליבי את העמוד הנדרש.

לחשושים נשמעו מאחורי גבה, אכן גברת כצנשטיין קשוחה להחריד וכולן סרות לקולה.

***

"אמא?" ליבי נכנסה אל הבית.

"מה יש לאכול?" צעקה לחלל הסלון תוך זריקת התיק אל פינה נסתרת.

"קודם כל אומרים שלום" פתחה אמא את סדרת החינוך המפורסמת שלה.

"אמא אני רעבה. בעצם לא רעבה, מורעבת! מה הכנת?" שתבין את בקשתי ופשוט תגיש לי משהו לאכול ומיד. אין לי סבלנות לחכות.

אמא נאנחה. "ליבי, אני רוצה לדבר איתך הערב".

אמא הגישה את הארוחה המסורתית של יום שלישי. מרק עם קוסקוס ועוף.

"אבל אמא" אמרה ליבי תוך כדי אכילה קולנית,

"היי ליבי! לא מדברים כשיש אוכל בפה!"

ליבי התעלמה "הערב תכננתי לצאת להליכה עם חברה. אז נדבר בפעם אחרת".

"טוב, בעז"ה. איך היה בבית הספר ליבי?" מצאה לנכון לפתוח בשיחה לבבית עם ביתה המתבגרת.

"מה זה משנה אמא? מה שהיה בבית הספר נשאר שם" מתי היא תבין את זה?

דממה מעיקה השתררה. דבורה קמה לשטוף את הכלים. הערימה הגיעה לגבהים מפליאים.

דקות של שקט העיקו על המטבח הגדול. רק קולות המים הזורמים ונקישות הכלים הפרו במעט את הדממה.

חריקת הכיסא נשמעה.

"תודה" בעיקר על זה שנתת לי לאכול בשקט.

"אני הולכת ללמוד עם חברה" ואל תשאלי אצל מי.

"את שואלת או קובעת עובדה?" דבורה חייבת להעמיד דברים על דיוקם.

"סליחה, אפשר ללכת ללמוד עם חברה? יש לנו מבחן מחר. אחזור בערב ו.."

"ואז תצאי להליכה עם חברה. כן הבנתי את סדר היום שלך. בהצלחה" איחלה דבורה ביובש.

למה אמא ככה? למה היא לא יכולה לפרגן לי? מה יש לי לעשות בבית הזה בכלל? עם אמא עצובה כל היום ולא מדברת איתי בכלל? לפחות עם החברות טוב קצת. התנחמה ליבי ויצאה מהבית.