של למודת מלחמה.
מותשת
– – –
אני כספת
סגורה על בריח,
מנעול מברזל ופלדה.
אני לב
קשוח
נבנה מצלקות וזליגה.
אני נשמה
צועקת
כלואה בין חומות של שבירה
אמון שהתנפץ
לב שהתנגד
וניסיון נואש לעזרה.
אני מיואשת
מנסיונות
לשבור חומות מברזל
הן נבנו מכאב
ודמעות שלא יצאו לי מהלב.
ונמאס לי
סופית
לפרוץ את המנעול
סתם ככה, סתם
כדי לגלות ששוב
זה היה לחינם.
ומתי סוף סוף אלמד
לקבל את עצמי באמת
לא לפחד להכיר,
להראות
את הילדה המפוחדת
שלא רציתי להיות.
ואיך זה יכול להיות
שהזכרונות עוד טבועים לי בדם
חזקים מכל היגיון,
צרובים על צלקת קשוחה
שלא נותנת,
לא משאירה מקום
לפתיחה.
ואולי, הלוואי
יום אחד הוא יחלים
וילמד סוף סוף
את מנעולי הברזל לפרוץ
לפני שיגיע
הסוף.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
כמה רגש, את מדהימה. וזה תהליך ארוך מאוד וכואב אבל שווה את זה
תודה.
נכון, מי כמוני יודעת…
הלוואי אמן, שנזכה בקרוב, ולתמיד ?
—
—
–
??
?
אני יתפלל עלייך, אלופת העולם, שהמנעול יפרץ, לפני שיגיע הסוף שלעולם לא יבוא.
הסוף – אולי – יהיה הזמן שבו תתיאשי. תעזבי כלי פריצה. תעזבי כספת.
אבל אל לך לעשות את זה. כי הכספת לעד תמשיך ליהיות שם. לא ללכת לשום מקום, והילדה המפחודת שתקועה שם בפנים, תמשיך ותצעק לך, מסויטת, מפחודת, וללא אויר, בתוך כספת. תצעק לך שתבואי ותצילי אותה. ומי יודע אם תוכלי לזהות שהצעקות האלו – צעקותיה שלה הן?
ועכשיו – עכשיו, גם אם את לא מצליחה לפתוח את הכספת, לפחות הילדה הפוחדת שלא רצית ליהיות, יודעת שאת שם ושאת מנסה להציל אותה. ואז היא כבר לא כל כך פוחדת. לא כל כך מסכנה. היא יודעת שאת שם, קרוב, במיוחד בשבילה.
אז אל תנטשי כלי עבודה וכספת. בבקשה אל תעזבי ידיים:)
ויום יבוא, כספת שאת, והילדה תצא גם תצא. תלמד להכיר ת’עולם שבחוץ.
ואין שום רע בלפחד קצת כשעוד לומדים את העולם. ואז גם הילדות המפוחדות והיפות ביותר לומדות "והעיקר לא לפחד כלל" .
הכתיבה שלך מטורפת מידי מידי מידי .
"אין ייאוש בעולם כלל".
אוהבת אותך!!!!!!!!!!!!!