כמה טוב שבאת

שבת.
היי חברות, מה שלומכן?. הרבה מאוד זמן לא העלתי פוסטים, והאמת, התגעגעתי:) מדי פעם אני מציצה עליכן, על הפוסטים, השאלות, הקצרצרים, והרגשתי נכון לומר לכן שאתן כל כך נהדרות, אחת אחת. פתאום יש לי חברות, (כן, כולכן חברות טובות) שבעצם מכירות אותי טוב יותר מאשר חברות שאני רואה ביום יום.
כל אחת שונה ומיוחדת במינה, בכשרונות שלה, בדברים הטובים (וגם הפחות;) שהקב״ה נתן לה ורק לה. כל אחת והנסיון שלה. ונכון שאני רואה רק את השם האנונימי, אבל דווקא בגלל זה אנחנו מכירות טוב יותר, פה כל אחת יכולה להיות מההתחלה ועד הסוף מה שתמיד חלמה להיות, רצתה ולא יכלה. וכמה שאתן מדהימות!!!.
שמחה להיות חלק ?
ועכשיו בעיניין הפוסט, כתבתי אותו מוצאי שבת, אחרי שבת שלמה של מחשבות, מחשבות מבולבלות, התחלתי לכתוב פשוט כי רציתי לפרוק קצת מה שהרגשתי, ואפילו לא ידעתי מה זה, רגש מוזר, אף פעם לפני כן לא הרגשתי ככה, וזאת התוצאה.

שבת בצהריים, שמש רותחת מונחת מעלינו ואנחנו מבקשים בתוך תוכנו להגיע הביתה. סבא צועד ליד אבא, והם מדברים דיבורי חול, שבת היום. מהי שבת? והם שרים בסעודה שירי ילדות, זו שבת?. אני מבקשת לדעת, מהי שבת? והם אוכלים מאכלי אבותינו, זו שבת? . אני חייבת לדעת, מהי שבת? והם צוחקים על חיינו, זו שבת?. אני רוצה כבר לדעת, מהי שבת?

וסבא עוצם עיניים וכולם שותקים, סבא עוצם עיניים, אני רועדת, סבא עוצם עיניים ושיר שבת מתנגן לו על שפתיו,
מזכיר הנרות דולקים, והבנות מצמידות הידיים על פניהן הקדושות, ואבא מסתכל על אשתו ועל בנותיו בגאווה ובאושר, מברך גוט שבעס בחיוך חם, והם יוצאים לבית הכנסת, שיירות לבנות, טליתות על הכתפיים, ובדרך אבא אומר, כמה טוב שבאת, שבת.

ובבית ריחות החלות החמות, שאמא הכינה באהבה רבה, ואמרה, ׳לכבוד שבת קודש׳, המרק שכבר מוכן לילדים שיבואו לא עוד הרבה זמן לקבל את פניו בשמחה, וקערות של חסה מונחות זו על זו, מחכות למשהי שתיגש עוד מעט להביט בהן כדי שיוכלו לזכות הברכה. אוי שבת, כמה טוב, באמת שטוב, שבאת.

סבא פוקח זוג עיניים טובות, ואני מביטה על הדמעה הבודדה שמתגלגלת לאט מעיניו הישר אל תוך המפה הלבנה, הישנה, שפירורי החלה מצאו להם בית כל שבת, וראו כל כך הרבה. והלב שלי מחייך אלי, ויודעת טוב עכשיו, מהי שבת.
אין לי עוד מה להוסיף❤️