כאפיה תקשור לפאטמה שלך!!

הלילה שבו אשן היטב לפני טיול – יירשם בספר השיאים של גינס?
ביום ראשון יוצאים לטיול כל המשפחה המורחבת! תישנו בשבת, תאגרו כוח, ותבואו רעננים ועייפים אחרי שנת לילה שיכלה להיות דשנה ומתוקה לולא התחילה במוצ"ש ארוך של קיץ.
זה הייתה יריית הפתיחה. מכאן והלאה כמו ניתן אישור לכל התירוצים המופרכים ביותר ביקום להישלח בקבוצה המשפחתית:

הוא יש לו תור לבדיקת באגים למחשב נייד והוא חייב להיות איתו, הוא לא יכול להשאיר אותו וללכת. שבי (המחשב) רק בין שש והוא עדיין פוחד בבדיקות וצריך שיחזיקו לו את היד. או את הכבל.

השניה שמעה שיש ישיבה דחופה במשרד שגיסתה מנהלת והיא לא קשורה אליו והיא רוצה ללכת, יש שם אחלה של כיבוד בדרך כלל – פיצוחי חנק וסודה זירו. היא אוהבת.

לשלישי פשוט כואבת השן והוא לא יכול לדרוך עליה, אז לא שייך מסלול הליכה. אולי לונה פארק?
לא! מה פתאום! צריך טיול רציני, חופש או לא חופש? כנראה שלא חופש, אחרת למה כבר חודש אני לא עושה כלום חוץ מלשמור בייביסיטר בלילות ולישון בבקרים?

ניסו להזיז ליום שני, אבל לזאתי תפוס ביום הזה תור לרופא שרירים מומחה, הכבד שלה אמור להיתפס באותו יום. היא חושבת שזה כאבי תופת, תעדכן סופית ברמת הכאבים ביום שני, כשייתפס לה השריר בכבד.

עוד כמה ניסיונות שווא והגיעו להחלטה – יום חמישי. סופי. שבת קיץ נכנסת מאוחר, תנקו את כל הבית ותקנו את כל הסופר ברביעי ותבשלו בשישי. כן, אתם תספיקו. כנראה. אין אחריות.

ביום רביעי בצהריים הודעתי לכל קהל המעריצות שניסה לתפוס אותי בטלפון (נשים צעירות שצריכות בייביסיטר?) שאני לא פנויה הערב. נכנסתי למיטה בשמונה, קראתי קצת, וניסיתי להירדם.

פוףףףףףףף, מרפי התעורר בקול רעש גדול ונורא ."צריכה לקום מחר בארבע בבוקר? עכשיו לא תירדמי עד שלוש!!!" קרא בקול אכזרי וצחק צחוק מרושע ביותר ?.

לאחר עוד שעה ושלושים ושבע דקות ושש-עשרה שניות בדיוק (כן, ספרתי את השניות. זה לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות) קמתי מהמיטה והצצתי מהחלון לרחוב שבו אנשים מסתובבים בסבבה של החיים שלהם. עוד לא עשר אפילו. החלטתי לעשות מעשה! עליתי לקומה העליונה ונכנסתי לחדר מחשב, ביד אחת כוס שוקו חם וביד שנייה צלחת עוגיות, והתיישבתי.

כידוע מימי קדם (טוב, אם זה בתקופה שכבר היה מחשב אולי זה לא כל כך קדם) ברגע שבו את מקבלת את את המחשב – כל הדברים הדחופים שצעקת על אחותך שהם לא יכולים לחכות לרגע ושתביא את המחשב הרגעעע, נעלמים. ככה. בום. בלי בושה.
ישבתי ובהיתי במחשב תוך כירסום עוגיה ופירורה על כל הסביבה, ראיתי קצת תמונות מהטיול הקודם, אולי הפרצופים האדומים והמיוזעים שבקושי מצליחים להניע איבר, בטח ובטח שלא למתוח עשרים-ושישה שרירים לחיוך אחד נורמלי, ישכנעו את מוחי היגע שהגיע הזמן לישון. לא עבד.

בסופו של דבר נרדמתי על הספה שבחדר מחשב כנראה, כי כשאחותי מנענעת אותי נמרצות בניסיון לעורר אותי אני שוכבת עליה.

השעה כבר רבע לחמש! עוד רבע שעה יוצאים! כולם כבר בחוץ! רצתי להתלבש, צחצחתי שיניים ביד אחת כשהשנייה עסוקה בלסדר את תלתליי הרבים לקוקו סביר למראה, וזינקתי החוצה לרכב.

הטלפון! הוא על השידה ליד המיטה, הנחתי אותו שם אתמול בשביל שעון מעורר, בסוף נרדמתי בחדר מחשב. רצתי הביתה, חטפתי אותו מהשידה, נכנסתי לרכב ונשמתי עמוק-עמוק-עמוק.
התנענו. זהו, יוצאים לטיול!!

בשעה שבע כבר היינו בחנייה, באמצע שומקום, בין הר לעוד הר לעוד הר לפלג מים דקיק, בקושי זרזיף, המתקרא בפי כל – נחל אכזב. זה היה נראה כמו ברז מטפטף ששכחו לסגור עד הסוף, פחות או יותר.
שלוש דקות אחרינו נכנסו בשיירה חמישה רכבים לחנייה וכל בני הדודים יצאו מהם, נרגשים ומאושרים. מים, כובעי שמש וזזנ- לא הבאתי כובע שמש!!! רצתי לרכב בבוקר ולא-הבאתי-כובע-שמש!!

אנחנו משפחה מלאת תושיה, ושנייה לאחר מכן עטו עליי כולם בניסיון למצוא פתרון. הם התלבטו ודנו בקולי-קולות. קרם הגנה לא יספיק, חייבים משהו על הראש.

"אני יודע!!". הכריז הגאון המשפחתי – הלא הוא האח הקטן של אימי – ורץ לרכבו, שולף משם חתיכת בד בלתי מזוהה וחבל עם כל מיני מרעין בישין עליו. התרחקתי בסלידה, אבל הוא לא מבין רמזים, או שנחמד לא להתעלם מהם. תוך דקה כאפיה מפוארת כיסתה את ראשי, שערי, פניי ובאופן כללי כל מה שנמצא מהכתפיים ומעלה. גם את העיניים. ולא, לא נשמתי. לא היה לי איך, טכנית.

"חביבי!!!" אמא שלי רצה להציל אותי ומשכה מעליי את העב"מ באחת ."כאפיה תקשור לפאטמה שלך!!".
בסופו של דבר הוא קשר את הסמרטוט לראשו ותרם לי את כובעו, והכל בא על מקומו בשלום.
התחלנו ללכת, מטיילים שבדיוק יצאו עדכנו אותנו שבהמשך יש בריכה עמוקה. כשהגענו לבריכה, הבנו שכל דבר בחיים הוא יחסי. גם עומק. אבל לא נורא, גם לשכשך קרסוליים זה נחמד.

כשסיימנו להתיז אחד על השני את טיפות המים הבדדות שהיא בבריכה, התקדמנו לכיוון החניה.
נפרדנו בבכיות וחיבוקים מדבקים מזיעה ונכנסנו איש איש לרכבו. הגענו הביתה, אוכל, מקלחות, ולישוןןןןןןןןןןןןןן.
פוףףףףףףף, מרפי התעורר בקול רעש גדול ונורא ." את עייפה מאוד מאוד מאוד? עכשיו לא תירדמי עד הבוקר!!!" קרא בקול אכזרי וצחק צחוק מרושע ביותר ?.