ישנו גיל, בו הכל מתחיל.
הורים נרגשים מחזיקים עולל חסר צורה, ובוכים כאילו קרתה איזו צרה.
ועוד איזו צרה.
גדל העולל והופך לילדון. מלא שמחת חיים ואהבה לבריאה.
בעל לחיים ורדרדות ובטן עגולה.
לצביטות לחי מגיב בנשיקה, ומתחבב מיד עם כל אחד שאיתו בא במגע.
כל זה לפי הספר, כן?
כי מה לעשות, המציאות לא כזאת, ובמקום ילדון שובב שרץ בחוץ אחרי הכלבלב,
מקבלים ההורים ילד כורסה, שעליה יושב ללא הפסקה.
וזו רק ההתחלה.
גדל הילדון, והופך לבחור. עכשיו הוא אמור להיות חזק, אמיץ, ללא מורא מן העולם. בעל בטחון עצמי גבוה וכמובן הרבה שמחה.
זה אמור להיות הגיל הכי יפה במעגל. גיל עם הרבה זמן חופשי שמנוצל.
אבל כשננסה ישירות להביט במצב, נגלה שלא הכל זהב.
הילדון של הכורסה הפך לנער ישנון במיטה. ובמקום לטרוף את העולם, יושב על כוס שוקו חם.
את החוזק, את אומץ הנעורים, החליף הטיפשון לטובת צפייה אדוקה בתכנים שלו לא תורמים מאומה.
והזמן שלא מנוצל, כמו נעלב בורח מכאן, נעלם.
גדל הבחור והפך איש בוגר. אחורה אל עלומיו מביט ונאנח.
עכשיו כבר מאוחר. אם הייתי מתחיל אז…
ולסיפורינו הנחמד בעצם אין סוף, כי להגיד שמאוחר אפשר בכל גיל, ולעד זו תהיה טעות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
9 תגובות
וואי וואי, גברת פלפל 😆
מאיפה צצת פתאום? לא יכולה עם הסיפורים שלך..!
והכתיבה שלך – בכלל! לא רוצה לפתוח את הפה כי לא אוכל להפסיק 😄
אלופה שכמוך! 🧡
והזמן שלא מנוצל, כמו נעלב בורח מכאן, נעלם.
זה משפט שלקחתי כי אני פותחת מחשב ו….ווי כבר עברו 3 שעותת??
כמו נעלב,הזמן.
תודה לך!
בהצלחה!
הלוואי שיפסיק לברוח…
חסום לי הפוסט…
מישהי יכולה להעתיק אותו לתגובה?
ישנו גיל, בו הכל מתחיל.
הורים נרגשים מחזיקים עולל חסר צורה, ובוכים כאילו קרתה איזו צרה.
ועוד איזו צרה.
גדל העולל והופך לילדון. מלא שמחת חיים ואהבה לבריאה.
בעל לחיים ורדרדות ובטן עגולה.
לצביטות לחי מגיב בנשיקה, ומתחבב מיד עם כל אחד שאיתו בא במגע.
כל זה לפי הספר, כן?
כי מה לעשות, המציאות לא כזאת, ובמקום ילדון שובב שרץ בחוץ אחרי הכלבלב,
מקבלים ההורים ילד כורסה, שעליה יושב ללא הפסקה.
וזו רק ההתחלה.
גדל הילדון, והופך לבחור. עכשיו הוא אמור להיות חזק, אמיץ, ללא מורא מן העולם. בעל בטחון עצמי גבוה וכמובן הרבה שמחה.
זה אמור להיות הגיל הכי יפה במעגל. גיל עם הרבה זמן חופשי שמנוצל.
אבל כשננסה ישירות להביט במצב, נגלה שלא הכל זהב.
הילדון של הכורסה הפך לנער ישנון במיטה. ובמקום לטרוף את העולם, יושב על כוס שוקו חם.
את החוזק, את אומץ הנעורים, החליף הטיפשון לטובת צפייה אדוקה בתכנים שלו לא תורמים מאומה.
והזמן שלא מנוצל, כמו נעלב בורח מכאן, נעלם.
גדל הבחור והפך איש בוגר. אחורה אל עלומיו מביט ונאנח.
עכשיו כבר מאוחר. אם הייתי מתחיל אז…
ולסיפורינו הנחמד בעצם אין סוף, כי להגיד שמאוחר אפשר בכל גיל, ולעד זו תהיה טעות.
ישנו גיל, בו הכל מתחיל.
הורים נרגשים מחזיקים עולל חסר צורה, ובוכים כאילו קרתה איזו צרה.
ועוד איזו צרה.
גדל העולל והופך לילדון. מלא שמחת חיים ואהבה לבריאה.
בעל לחיים ורדרדות ובטן עגולה.
לצביטות לחי מגיב בנשיקה, ומתחבב מיד עם כל אחד שאיתו בא במגע.
כל זה לפי הספר, כן?
כי מה לעשות, המציאות לא כזאת, ובמקום ילדון שובב שרץ בחוץ אחרי הכלבלב,
מקבלים ההורים ילד כורסה, שעליה יושב ללא הפסקה.
וזו רק ההתחלה.
גדל הילדון, והופך לבחור. עכשיו הוא אמור להיות חזק, אמיץ, ללא מורא מן העולם. בעל בטחון עצמי גבוה וכמובן הרבה שמחה.
זה אמור להיות הגיל הכי יפה במעגל. גיל עם הרבה זמן חופשי שמנוצל.
אבל כשננסה ישירות להביט במצב, נגלה שלא הכל זהב.
הילדון של הכורסה הפך לנער ישנון במיטה. ובמקום לטרוף את העולם, יושב על כוס שוקו חם.
את החוזק, את אומץ הנעורים, החליף הטיפשון לטובת צפייה אדוקה בתכנים שלו לא תורמים מאומה.
והזמן שלא מנוצל, כמו נעלב בורח מכאן, נעלם.
גדל הבחור והפך איש בוגר. אחורה אל עלומיו מביט ונאנח.
עכשיו כבר מאוחר. אם הייתי מתחיל אז…
ולסיפורינו הנחמד בעצם אין סוף, כי להגיד שמאוחר אפשר בכל גיל, ולעד זו תהיה טעות
איזו כתיבה מושלמת,
כן, כולם מפונקים בעולם,
עד שמשהו יבוא
ויוציא את הסוכריה המתוקה מהפה.
אבעעע
זה באלי ככ במקום
בדיוק לפני כמה ימים הגעתי למסקנה שאני מעבירה את החיים שלי בתוך המסך.
ולא עושה כלום עם עצמי.
זה מזה מתסכל!!!
אבל יש לכם רעיונות מה לעשות חוצמיזה?
איך לנצל תשנים היפות האלה?
באמת שאנלא יודעת
אני חושבת שהחיים ממש קצרים
וצריך להנות מהם כמה שאנחנו יכולות
אבל בטעם טוב.