זום אין

שם קצר, פוסט ארוך. סורי מראש
הליכה סתמית במסדרון.
אמא'לה, אני רואה שם דמות. מי זו?
מתקרבת לאט, בזהירות.
היא בערך בגובה שלי, גב זקוף וקוקו מתולתל מונח על הכתף.
הי, היא ממש מוכרת לי. אולי כי זו דמותי שם במראה?

מתקרבת עוד. שמה לב לסוודר הגדול, המרושל. היא כמעט נעלמת בתוכו, תוצאה של חוסר תיאבון קיצוני. חצאית ארוכה, צמודה, נותנת אשליה של עוד רזון. ידיים עדינות, ציפורניים חשופות בלי לק.
מתקרבת למרחק של סנטימטרים ספורים ומעמיקה מבט. העיניים ישר תופסות את עיניי. יש בהן משהו עצוב. עיניים חומות גדולות, אני מוקסמת. הן מנצנצות. למה? כי יש בהן דמעה, או שתיים.
השפתיים הוורודות רועדות. חושקת אותן. מעפעפת מהר ומושכת שרוול של סוודר, לנגב את הרטיבות. עכשיו הריסים לחים, כהים.
-למה את בוכה, ילדה יפה שבמראה?
תרגישי בנוח לפרט.
~כי.. כי עצוב לי וכואב. אני מרגישה כל כך לבד. נמאס לי מכל האנשים בחוץ.
-אני מבינה אותך! גם לי עצוב כשעצוב לך. אני מרגישה אותך. ולמה נמאס? למה בחוץ? שימי לב למילים שאמרת.
~כי קשה לי לתקשר עם בני אדם. הם לא מבינים אותי. בחוץ, כי הם העולם הגדול והרועש ואני, בסוף היום נשארת כאן לבד. בפנים. אוקיי?
-וואו.. אלו רגשות קשים מאוד. את רוצה לדייק לי, את ההגדרה של הבחוץ והבפנים?
~די. לאאא. די עם השאלות החופרות האלה. לא רוצה לחטט שם, זה מכאיב לי. ותודה על ההבנה, באמת.
-רוצה להגיד לי עוד משהו? המשהו הוורוד הזה שמציץ בקצה עינייך מספר לי ש…
~כן. אני מתגעגעת.
-למה?
~אולי תשאלי למי?
-למי?
~למי לא? חחח.
-איזה חחח עצוב.
~אכן.
קודם כל.. אני מתגעגעת לעצמי הישנה. קטנה ותמימה, בהרבה מובנים. לא יודעת, לא מודעת, אף פעם לא היה לי מושג כמה החיים האלה חובטים לפעמים בפנים. היה לי טוב.
-מממ?
~אוקיי, לא תמיד. היו התמודדויות ממושכות. היו פגיעות. היה כאב. אבל אף אחד מאלה לא היה כל כך… מפיל, כל כך שובר לרסיסים, כל כך בומים ללב. מבינה? עכשיו נראה לי כאילו כל סנטימטר שנוסף לי בגובה עולה בצלקות, בתהומות של כאב. ואני מתגעגעת.
-את מרגישה שעכשיו ההתמודדות פתחה חזית חדשה, נכון? מגיעה לשיאים חדשים…
~נכון. אני אוהבת שאת מגדירה את זה במילים.
-למי עוד את מתגעגעת? זה נשמע שחסר לך משהו גדול מאוד.
~איך את יודעת הכל?? אבל אני לא יכולה לפרט. לא יכולה לשפוך. אסור. וכן, חסר לי!! חסר מאוד וקשה בלי זה וגם קשה עם. אבל שוב, אני לא יכולה אפילו לספר. צריכה: להתאפק ולעצור את הרגש. לפחות עוד כמה שנים טובות.
-למה זה חסר לך? כלומר, ברור לך שזה הכי הכי טבעי ולגיטימי, כן? אבל אני מתכוונת, למה זה עד כדי כך… הרי את יודעת שלא כל ילדה מחפשת את זה וגם מוצאת. לא כולן מרגישות חסר כזה זועק. זה נובע ממשהו.
~יופי, גאונת מתמטיקה שלי. טוב שעלית על זה. חסר לי חברה, אני בודדה, ולא קשה לנחש למה.
-מתוקה, אני מודעת לקשיים שלך יותר ממך בעצמך. וכל כך כל כך מבינה. את מחפשת אהבה. את צריכה אהבה. באופן נואש. הכמויות ששופכים עלייך לא מספיקות לרפא את הלב שלך.
~נכון מקסימה. אבחנת מצויין. ועכשיו מה?
נראה לי שאני הולכת ומשתגעת. תני לי מהר איזה חומר מאחה למרוח בסדק ההוא שם בלב, איזה כדור לשכחה, ואגמור עם הסיפור הזה. אני יודעת היטב מה קורה לי, אילו תהליכים מתרחשים בגופי ובמוחי, אבל אין לי מה לעשות עם המידע הזה!! ועכשיו שגם את יודעת, מה נעשה?
-אני לא יודעת מה להגיד.
~אז אל תגידי כלום. רק תחבקי אותי. למרות שזה קצת חסר טעם.
אני, את, שתינו, למה בעצם אני מדברת עם עצמי שבמראה? כמה טיפשה את צריכה להיות כדי לעשות כזה דבר. לאיפה את מגיעה, מה נסגר איתך. נכון שהפסקתי לשאול מזמן שאלות כאלו, כי את עצמך האמיתית ההיא שכחנו מזמן. אבל תמיד יש פעם שניה.

=זה טוב.
~אמאאא, מי זה פה??
=זה אני.
~מאיפה נחתת עליי? אני לא רואה אותך. זה… זה אתה? זה מי שאני חושבת?? אעעע זה לא אמיתי! אני רועדת. רועדת.
=זה לא אני. לא. תוציאי אותו מהמוח עכשיו. הוא לא קשור.
~חחח, אתה מספר לי? אתה חושב שלא ניסיתי להוציא? הוא שם למרות שניסיתי. כנראה לנצח.
=ששש, די חמודה. די לבנתיים עם הייאוש הזה. אז את רוצה לדעת מי אני?
~אני יודעת מי אתה.
= ילדה שלי… נכון. אני יודע שלא קל לך עם דברים לא מוחשיים, אבל את לא צריכה לראות. אני הרבה מעלייך. ואני רואה אותך, זה מספיק.
~נו, ומה אתה רוצה? הקשבת להכל?? מה אתה יודע?
=כן. אני תמיד מקשיב לך.
~גם כן הקלישאות האלה…
=לא.
אני פה ואני שומע. ורואה אותך צורחת מבפנים.
~גם את הבפנים אתה רואה? לא, שאני אבין…
=כן מהממת. אני רואה את כל מה שאת עוברת, ילדה קטנה וחזקה שלי.
~אני לא חזקה! אני חלשלושה. תראה את העיניים שלי, יש בהן תהום של אלף קילומטר. תראה את העיגולים השחורים מסביב. את העור הנפול. אני נראית כל כך רע. אני חלשה.
=לא, די להכחשה. את מדהימה, ומצב העיניים קשור בהכרח לחוסר שינה ולבכי יתר.
~דעע, באמת? טוב שאתה אומר לי כי לא ידעתי. קח ממני את הסבל ואשן כמו תינוקת.
למה רע לי? למה אני לא יכולה להיות נערה שמחה קלילה ומאושרת מהחיים? מה המטרה של זה?
=יש מטרה, גדולה. זה כל כך עצום שאי אפשר להסביר בכמה משפטים. אבל תסתכלי עלייך, את ממש צומחת מכל שבר, את פשוט גיבורה!
תראי, עשיתי כאן בדיקת מעבדה קטנטנה. זאת הדמעה שלך.
~מאיפה לך?
=הכל אצלי שמור. תהיי בטוחה. לכל דמעה יש משמעות, לכל טיפה שסוללת שבילים רטובים על פנייך ומתייבשת על עורך. ותראי כמה עוצמות יש בה. יש כאן סיפור שלם, שהוא הסיפור שלך. יש לך המון המון כוח!
ואת באמת יכולה לעבור את זה כמו אלופה. זה לא גדול עלייך מדי, גם אם נראה לך שאת טובעת. תמיד תמיד תנשמי עמוק ותזכרי שאני פה מאחורה.
מחזיק אותך. מלווה ורואה כל צעד בשביל הבוצי. יודע שיש תכלית לכל אבן, לכל שבר זכוכית שישרוט, לכל מכשול שעינייך עיוורות מלראות ואת נופלת שוב ושוב.
ואני מוכן שתבואי לספר לי כל הזמן, מתי שאת חשה צורך לפרוק מעלייך קצת, בעל פה או בכתב. זה עוזר להקל. וזה מאוד בריא לדבר עם עצמך, זה משחרר, מאזן ומבהיר לך דברים.
תמשיכי להיות נפלאה וחזקה וגיבורה מדהימה ואלופה עוצמתית כמו שאת, זה יעבור ויבואו ימים יותר נחמדים. אני מבטיח. את מאמינה לי?
~וואוווו, קח נשימה, איזה מונולוג…
אני אומרת וצוחקת. כן, צוחקת מבעד לעיניים חומות, סגורות, מלאות בדמעות.
ואז נרגעת, ופוקחת אותן, ומהנהנת.
ושנינו מחייכים.