התחלה מרגשת

לא רק לתלמידות

דממה. כל העיניים נשואות אליי. ברתק. אני מדברת אנגלית, מסבירה להן שאני מדברת רק אנגלית וזה מרגש אותן.
כשהשיעור נגמר קצת יותר מוקדם ממה שחשבתי, אני שולפת את התוכנית האלטרנטיבית ומבקשת מהן לכתוב ציפיות לגבי השיעור הזה.
אחר כך בבית אני אקרא "אני מאד אוהבת אנגלית וטובה/ לא טובה באנגלית, אני רוצה להיות יותר טובה, אני אוהבת לדבר ואוהבת את השיעורים שלך" בוויראציות שונות.
אבל כרגע אני בכיתה ואני רואה את כל זה בעיניים שלהן. מצליחה, סוף סוף ולאחר עבודת המידות בכיתות קשות קודמות להיות קשוחה איפה שצריך ולדכא ניצני חוצפה וחוסר משמעת. (מדובר בתלמידות אירופאיות. הדבר הכי חמור משמעתית הוא שיש על השולחן שלהן ספר שקשור לשיעור אחר)

אני כמובן יוצאת בהתלהבות יהירה, אבל באוטובוס אני נזכרת לפקס את עצמי לפני הנחיתה הכואבת על קרקע המציאות שתבוא מאליה. כמו בפעם הקודמת.

אני חלק מפרוייקט ניסיון בבית הספר בו התלמידות לומדות מקצועות שונים בשפות שונות שאינן שפת האם שלהן. פרשת שבוע נבחר להיות השיעור הנסיוני ואני בתור מורה לאנגלית, מלמדת פרשה באנגלית בעוד הקולגה שלי מלמדת פרשה בעברית בכיתות המקבילות. אחרי חצי שנה, שזה עכשיו, החלפנו. והתאור הנ"ל הוא על השיעור הראשון והמקסים בכיתות החדשות.

אבל אסור לי לשכוח שככה זה בהתחלה. כולם מתלהבים. גם אני באה עם אנרגיות של הצלחה ורצון להשקיע, וגם הן מתלהבות מלהתחיל דבר חדש ושינוי מרענן באמצע שנה. הכיתה הקשה הרי לא התחילה כקשה. זו תוצאה של איזו-שהיא שחיקה. שחיקה שאני צריכה לשמור שלא תקרה בפעם הזאת. לשמור על עצמי תמיד להיות באנרגיות של התחלה. של השקעה.. בחיים לא להזניח כללים שקבעתי בהתחלה, זו אחת הטעויות!
טוב אולי כן מותר לי להתלהב קצת, כי מבחינה משמעתית הכיתות של עכשיו נחשבות בבית ספר להרבה יותר קלות.
בדיוק כמו כל השנים שהתחלתי בית ספר וכל שנה מחדש הבטחתי לעצמי להיות טובה כל השנה. מה שכמובן לא קרה – אולי התחדש קצת אחרי פסח… אבל הפעם אני זהירה מלהתלהב מידי מהר.
חושבת שדרך טובה לבדוק אם אני מצליחה בזה, היא לכתוב לי על זה שוב. פעם אחת באמצע, ופעם אחת בסוף. זה כבר מחייב.

וזהו, שתהיה לי, ולהן, בהצלחה!!

מורה מצרפת