הרגעים האלה

הם חלק מהחיים שלנו.
השבוע המון, כמעט הכל, לא הלך לי לפי התכנון.
מה שתכננתי – נדפק. שוב, ושוב, ושוב. ולא רק דבר אחד אלא כמה…
כמה שניסיתי להזכיר לעצמי שהכל לטובה, לא ממש הצלחתי להרגיש את זה, להאמין בזה.
זאת הייתה פתיחה אופטימית במיוחד, אני יודעת.
אבל מה לעשות, היא אמיתית.
ולמרות שכמעט תמיד אני מוצאת את עצמי בתפקיד המעודדת שמזכירה לכולם שה’ אוהב אותם, הרגשתי השבוע ביני לבין עצמי – רחוקה ממנו. הרבה באשמתי, וחלק פשוט כי זה נגזר עליי כחלק מהמסלול שלי, כנראה.
וזהו, זה עצוב, זה קשה, זה כואב. והכי כואב שאפילו תפילה כנה לא מצאתי בי.
וכן, יש רגעים קשים.
וכן, זה בסדר גם לדבר עליהים.

—-

את כל הנ"ל ? כתבתי שבוע שעבר, בזמן אמת:)
עכשיו אני פה לגיד לכם את ה ’מה קרה בסוף’☺, אז למרות שזה נשמע פייק לגמרי, אני יכולה להעיד עלי שזה נכון, מה לעשות;
בסוף, הכל הסתדר. באמת. אחרי שאיכשהו הצלחתי לסדר לי כמה מילים בפה ולהוציא אותם החוצה ’שבבקשה, אם כך וכך טוב לי תעשה שזה יהיה ויהיה טוב. בבקשה!’
ה’ פשוט שמע. אפילו שזאת הייתה תפילה יבשה ובלי דמעות ובלי ריגושים וכו’, הוא פשוט הקשיב לכמה מילים של הבת שלו שרצתה ליהנות מהחיים שהוא נתן לה במתנה.

למרות שלמדתי הרבה מאיך שיכולתי לסמוך על ה’ שיסדר לי את העניניים והוא באמת סידר אותם, ועל כח של תפילה אחת קטנה וכו’ וכו’ – לדעתי החלק הכי חשוב בפוסט הזה הוא הפיסקה הראשונה.
כן, על הרגעים הקשים, הקשים באמת. הרגעים שנמאס לך. הרגעים שכל מה שאת זוכרת הולך לאיבוד.

לדעת שהם קיימים והם קורים והם חלק מהחיים, ולזכור שלא משנה מה – הרגעים האלה לא נשארים לנצח. הם עוברים, כמו גלים. לפעמים סוערים יותר ולפעמים פחות.
מה שהכי חשוב זה לנשום עמוק, להרים את הראש טיפה מעל המים. למלמל ’הצילו’, וזה יעבור. גם אם לא מיד, וגם אם לאו דווקא תזכרי את ההצילו, זה בכל זאת יעבור.
זה תמיד עובר.
בהצלחה בגל הבא, אהובה שלי, הוא יהיה קשה.
אבל (גם אם לא תזכרי את זה) ה’ יחזיק לך את היד גם שם, ויאהב אותך בדיוק באותה המידה.

?
באהבה, איסתרק קטינא (קטינא)