המשך של זה?

עוד אחד על ממלכה?

שתי צלליות שחורות רכנו מעל השולחן, מלחשות.
הימני הזדקף, טופח בידו עבת הבשר על כתפו של השמאלי.
"אז אני סומך עליך שתצליח לשכנע אותו", הוא אמר בארסיות, מבריק תוך כדי באגודלו את הקסדה שניצבה לידם.
"ואם לא במוח – " הוא התקדם לעבר הפתח, מרים את כנף האוהל ומסובב חצי ראש לאחור. "אז בכוח". הוא גיחך לעצמו, ויצא. מותיר מאחוריו את השני, הלום.
–
טְרִיאַן שכב על המזרן המעופש, כאוב. ניסיון העריקה ההוא לא צלח בכלל. רק שמירה הדוקה, אישית במיוחד, הגיעה בעקבותיו, וגם אין ספור פצעים מדממים שנוצרו לו על גבו.
הקצין הקווארי האחראי עליו, לקח ברצינות את הבריחה האומללה, והחליט ללמד אותו לקח. לקח כואב נוראות. לקח – שיזעזע כל כך את הטוראים האחרים, עד שלא יעזו אפילו לעלות על קצה מחשבתם לערוק מהגדוד.

שלושים ותשע מלקות!

טריאן התהפך על צידו, מיטיב את השמיכה הדקיקה על גופו. זכרון המאורע המייסר ההוא העלה שוב את האש הצורבת בעצמותיו, מבעיר שוב את החבורות השורפות, והוא הצטמרר, רועד כולו.

כנף האוהל התרוממה לפתע בחדות, ודמות רזה עמדה שם, לפיד גדול אחוז בחוזקה בידיה, מטיל על פניה צלליות מעוותות, מפחידות.

טריאן עצם עיניים בחזקה. סיורים ליליים מעולם לא בישרו טוב. הוא הצטמרר שוב, גורם לשמיכה השחורה לגלוש בעדינות לרצפה, ולדמות הבלתי מזוהה לפסוע לכיוונו בצעדים מהירים.

"אז אתה ער," ההוא לחשש, קולו טבול בדבש.
"יש לך ב ד י ו ק חמש דקות להתייצב לבוש בפתח האוהל של המפקד, מובן?"

טריאן פקח עיניים והתיישב, מבחין בעיניו החודרות של קַגְרוּט, הסגן ומלחך הפנכה הנצחי של מפקד הפלוגה.
"מובן", הוא הצדיע בעצבנות, תוהה מה הפעם.
קגרוט מרח על פניו חיוך מזויף, הצדיע חזרה, והסתלק בפסיעות זריזות, מזמזם לעצמו איזו בלדה עתיקה.

–
"כן, אדוני הקצין. הבנתי שקראת לי". טריאן משפשף רגליו אלו באלו, עייף.
"הבנת נכון", הקווארי מגחך, מרוצה מעמדת הנחיתות אליה הצליח לגרור את טריאן. כעת, ביצוע המשימה יהיה קל בהרבה.
"תראה – ", הבעת פניו מתרצנת. "הזָקָן שלך. הוא בעייתי ממש, ואתה יודע את זה. הרי לא תרצה להיהרג בשדה הקרב רק בגלל שאיזה חייל איסתרקי מטופש יצליח לאחוז בזקנך ולנטרל אותך מפעולה, נכון?" המפקד לוגם בזהירות מקצה הספל שעומד לפניו, וממשיך: "רק אתה ועוד חייל, שכבר נתן את הסכמתו, נשארתם עם זקן. היחידים בפלוגה!" קולו של הקצין מתרומם, מעניק למילים תוקף מאיים.
"היחיד בפלוגה", הוא מתקן לאחר רגע, תוקע מבט רושף בטוראי למולו.

טריאן פתח את פיו, רוצה להגיב, אך תנועת ידו המבטלת של המפקד גורמת לשפתיו להיסגר בנקישה.
"כן כן, אני יודע. אתה רוצה לומר על ההלכה שלכם, שאסור, וכל השטויות האלה. אתה עד כדי כך טיפש, שאתה לא מבין שסכנת חיים דוחה הכל?" קולו מתחזק באחת, והוא מניף איגרת קלף צהבהבה בידו הימנית.
"הנה, טוראי צדיק שלי." הוא מחייך, חושף שורות שיניים מבהיקות. "הרב הראשי של כוזר אישר לגזור את הזקן. 'אם הזְקָנים מסכנים את החיילים בשדה הקרב, אין כאן שום שאלה הלכתית'", הוא מצטט, בטוח בעצמו. "מותר לחיילים ללא כל ספק לגזו – "
"בסדר. הבנתי." טריאן קוטע את מפקדו באחת, עווית של כאב קופצת מעל גבתו השמאלית.

"תן לי ארכה של יום לחשוב על זה, ונדבר".
הקצין זוקף גבה, משועשע.
"רק על הבקשה החצופה הזו ועל הקטיעה היומרנית שלך, מגיעים לך לפחות עוד חמש עשרה מלקות", הוא מגחך ברוע, נהנה לראות את כתפיו של טריאן משתופפות לתוך עצמן בחרדה.
"אבל אל תדאג. נוותר לך הפעם". המפקד ממשיך בחיוך מזויף, ובקולו אזהרה מאיימת: "רק כדאי לך מאוד לחזור עם תשובה חיובית". עיניו רושפות אש, מפחידות. "ואם במקרה ישתבש משהו במוחך, ותסרב, אז רצוי שתדע שיש לנו אמצעים אחרים – נעימים הרבה פחות מכמה מלקות עלובות – לגרום לזה לקרות".
המפקד מסב פניו מהטוראי שלמולו.
"אתה משוחרר".

–
התור השתרך לאיטו, וטריאן נאנח, עייף. כל הלילה התחבט בינו לבין עצמו אם להיענות לבקשת המפקד, או לסרב בעזות, ולקבל סדרה של התעללויות בלתי פוסקות עד שיסכים.
ההתלבטויות גבו ממנו מחיר כבד מנשוא. עייפות נוראית.
עייפות, שליוותה אותו מאז הרגע בו צלצל פעמון הבוקר, עייפות – שנשרכה על גבו כשק מלא משקולות, שכמעט והכריע אותו לאדמה. הוא התאמץ בכל כוחו להשאיר את עיניו פקוחות, את רגליו יציבות על הקרקע. רוצה רק להגיע לתחילת התור, לקבל את מנת האוכל שלו, ופשוט לשרוד את היום הארוך הזה.

הדקות נמרחו לאיטן, ובלי שהתכוון בכלל מצא את עצמו פתאום בראש התור, מטושטש מעייפות.
"שֵם?", הטבח הצבאי נבח בעצבנות לעברו.
"טריאן", הוא מלמל, מותש.
"ממ", הטבח הציץ לעומתו בחשדנות. "לא נהרגת?"
הוא גיחך לעצמו לאחר רגע, מבין את הסתירה בשאלה. "אני מתכוון, אתה מחוק לי ברשימה. מישהו סימן עליך פס שחור ועבה". הוא גיחך שוב, מרוצה מהמקרה שמגוון לו את השגרה האפורה. "יש לך שונאים? התעסקת עם מישהו לאחרונה?"
"לא.. לא נראה לי", טריאן מגמגם, המום.
"אז אני אברר את העניין. בּוּלְאַג!" הטבח מרים קולו, צווח לעבר נער צנום ששפשף כיסא קטן מאחורי הדלפק.
"הוא שבוי מלחמה איסתרקי, מועבד בכפיה", הגיב למול עיניו השואלות של טריאן.

"לך עם הדף הזה לקצין צוֹטְאַר", הטבח קרע בזריזות מהרשימה את הפיסה עם הקו השחור ותקע אותה בכף ידו הקטנה של השבוי, "ותשאל אותו למה לא מגיע לטריאן אוכל היום. מובן לך?"
"מובן", הנער מלמל בפחד, והחל לרוץ לכיוון המשוער של אוהלי המפקדים.
"יופי", הטבח שפשף את כפות ידיו הבשרניות אלו באלו. "עכשיו אתה – " הוא השיט מבטו סביב.
"לך תעמוד בצד, שם – ליד הגדר, עד שיתברר לנו איזה פשע ביצעת שהגיע לך להענש כך".
"אל תדאג – ", נימה דקיקה של רוך התגנבה לקולו, מנסה לכבות את הזיק המפוחד שהשתחל לטריאן בעיניים, "כנראה שזו רק טעות. הרי בכל זאת, כולנו בני אדם". הטבח הוציא חיוך קטן ומעוות מבין שפתיו, והנחית יד גרומה על קרש העץ המחוספס ששימש לו כדלפק. "הבא בתור", הוא צעק, רומז בעיניו לטריאן לפנות הצידה, ומהר ככל האפשר.

טריאן כשל לצד, המום מהמהירות בה התרחשו הדברים. הוא האהיל בידו על עיניו, מבחין בשבוי מגיע חזרה, מתנשף במאמץ.
"הוא.. הוא אמר.."
"המפקד אמר, בשבילך". הטבח קימר את גבותיו העבות בזעף.
"סליחה", הנער השפיל את עיניו, נזוף. "המפקד אמר, להעביר לטריאן ש – אממ, זקַן".
"זקן?" סימן שאלה גדול ריצד בעיניו של הטבח הצבאי.
בולאג הרים ידיים בתמיהה אילמת. "ככה המפקד אמר".
"הֵיי! בוא הנה, טוראי". הטבח השרירי הרים קולו, צועק.
טריאן צעד בעייפות לכיוון ראש התור, מקווה בכל ליבו שנפתרה כבר התעלומה.
"המפקד ביקש למסור לך את המילה זקן. זה אומר לך משהו?"
"מסתבר", טריאן נאנח בעייפות. ידו הארוכה והזדונית של הקווארי השיגה אותו, והמחווה ה'נחמדה' שביצע גרמה לו לתחושת חוסר אונים מוחלטת.
"אהה", הטבח הרים גבה עבותה אחת, סוקר אותו מחדש, מתעכב על הזקן החום.

"באמת אתה חריג כאן קצת בנוף", הוא צחקק, נבוך מעט. "אז מה, החליט לאיים עליך בשביתת רעב כפויה עד שתחליט להקשיב לו, ולהסיר את הזקן?"
"כנראה", טריאן גיחך במרירות, תוהה אם יצליח לשרוד לפחות עד ארוחת הערב על בטן ריקה.
"הבנתי". ארשת קשוחה התלבשה פתאום על פניו של האיש, מוחקת כל סממן לצחקוק הנחמד ממקודם.

"אני ממש מצטער, טוראי. אבל לא אוכל לתת לך מנה מבלי אישור. אם יגלו את זה, הם יוכלו לתלות אותי בקלות, בלי לחקור יותר מידי". הטבח גיחך בעצבנות, דוחף את מצפונו עמוק עמוק לקרקעית הלב.
"אתה מבין, אני קצת מפחד על החיים שלי. ואתה – " הוא שפשף ידיים באי נוחות בסינר הרחב והמלוכלך שלבש.
"תצליח לשרוד יום שלם בלי אוכל, נכון? אתה בחור חזק, וכבר עברת כמה ימי צומות בחיים שלך". הטבח הסב מבטו מטריאן. "תוכל לזוז מכאן? אתה מפריע לי להמשיך לבצע את תפקידי".
הסוף גרוע ברמות, אני יודעת;) לא היה לי כוח לסיים נורמלי חח
אולי מתישו אני אמשיך ואעלה בעזה:))