הלב שלי /15

היום שאחרי

לפרק הקודם
המחר לעולם לא יהיה נפלא אם אתה עדיין שקוע באתמול.

גזע העץ הרחב שהסתיר אותו סיפק לו את המקום הטוב ביותר שיכל למצוא כדי לנוח מהדרך אותה עשה עד עכשיו, ולתכנן את ההמשך.

מיכאל קשר את השק, והניח אותו מאחורי גבו, והשעין את ראשו על הגזע, עוצם עיניים, ונותן לכל המחשבות שניסה להדחיק, להציף את מוחו בקלחת מבלבלת.

אבא כועס עלי. שלוואן גם כן.

הוא חודר לעומק המחשבות, נוגע גם בכואבות שבהם, יודע שהוא חייב לעשות את זה, כדי להגיע נקי יותר, מוכן יותר.

כאוב יותר.

אביו תמיד טען שהתעסקות בעבר עלולה להוביל לרגשנות מיותרת.

ואביו לא סבל רגשנות.

ולראשונה מאז, מיכאל פותח זיכרון בין יומיים,

ומבין שיתכן וטעה.

ותוך כדי שהמחשבות הללו מהדהדות במוחו, הוא משעין את ראשו על הגזע שמאחוריו ונרדם.

וכשהוא מתעורר שעתיים אחר כך, קול ציוץ הציפורים מעליו נשמע לו כמנגינה ערבה, כל המחשבות הכואבות על מה שהשאיר מאחוריו נדחקות לירכתי המוח.

אחר כך, אולי יחזור אליהם, ינסה לפייס את כל אלה שצועקים בדמיונו, ינסה להסביר, יבטיח שיתגעגע. למרות המרחק.

מיכאל מתרומם ממקומו, מניף את השק על כתפו, ופוסע חזרה לכיוון השביל הסלול, עיניו התקועות בשמים התכולים לא מבחינות בחבל שמתוח בגובה עשרה סנטימטרים מעל הקרקע.

וכשהבחין בו, זה היה מאוחר מידי, מכה קטנה ומדוייקת בעורף שלחה אותו לעולם של חסרי ההכרה.

—

"פעולה חלקה", הכנופיה החליפה מבטים מרוצים וטפיחות שכם הדדיות.

"המפקד יהיה מרוצה".

הם בחנו בזהירות את האובייקט ששכב מקופל בתוך ארגז עץ, ידיו ורגליו כבולות בחבל עבה.

מישהו ניגש אל שק שחובר לאוכף אחד הסוסים, והוציא ממנו בקבוקן קטן, ופיזר מתכולתו על אפו של האובייקט.

"התפנות שקטה ומהירה", ההוראה יצאה מאדם שנראה כמפקד המבצע.

ותוך כמה שניות לא נותר זכר לפעילות, כשבמקום נשארים רק מפקד המבצע, ולבוש השחורים.

"מה מפתח יגיד?", שנינו יודעים שלא בדיוק ביצענו את מה שביקש.

"הוא לא יגיד כלום", לבוש השחורים חתך, "וגם אם יגיד"…

הוא לא היה צריך לגמור את המשפט, שניהם הבינו.

—–