הלב שלי-💔

חושך אפור, שמיים שחורים. מתכרבלת. מתחננת ל-ה' שירפה ממני את הזכרונות, לפחות הלילה, אינלי כוחח… את שתי המילים האחרונות צועקת בטעות.
נס שכל הבית ישן…
זה הגיע, נזכרת איך היה חשוב לה שנשמח, שנדע להודות, לומר אמן, את המתנות הפרקטיות והשימושיות שהיא ידעה לתת.

הכל צף- גיל שנתיים- מברכת אותי ליומולדת, גיל 6 שאני עולה לכיתה א' ואנחנו אצלה כי אמא בדיוק ילדה, בת מצווה, ארוחות צהריים כמעט כל יום, השנה האחרונה- כשהייתה חולה, הפעם האחרונה שדיברתי איתה—

כמובן (איך לא?!) הדמעות שלי הגיעו, דואגות להשאיר כתם מרשים על הכרית, פתאום כל דבר מזכיר את אז, לפני הפטירה, אפילו איזה שיר של מקהלת צ"ה שהיה מתנגן בבית בלופים מזכיר שעכשיו אי אפשר, ולמה? ואז נזכרים למה…
אומרים שהזמן מרפא.

אבל עברו כבר שלושה חודשים וחצי והגעגוע רק גובר:(
שומעת את אמא שלי קמה לשתות מים, עוצרת את הדמעות.
לא רוצה שתדע שאני עדיין בוכה על אמא שלה, סבתא שלי.
מספיק קשה לה גם ככה…
לאט לאט העיניים נעצמות, הדמעות מתייבשות.

קמה ליום חדש, מלא באנרגיות חדשות, הולכת לתיכון, חוזרת ממנו, נכנסת לשותפות, אוכלת, מתארגנת לשינה, נכנסת לפוך שלי ויודעת, שלא משנה כמה זמן יעבור, אני תמיד אזכור אותה- את סבתא💔