היו משיחין בבני ברק…

לפני חודש, נוחי נוח שלחה אותנו לאתגר מסוג דו-שיח:

"דמייני שחב"דניק או חב"דניקית נפגשים עם נער\נערת גבעות
תארי את המפגש ואת השיחה ביניהם. תרחיבי בתיאורים כן?"

מה אומר לכן… אין לי מילים. איזו יצירתיות! אילו תוצרים מדהימים! כל הכבוד. תהנו ממש לקרוא.

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

קול שפוי

2024, לובי מלון VERT, ירושלים.

מנחם ישב זקוף על הכורסה הכחולה וכסס ציפורניים. הוא לכסן בפעם העשירית את מבטו לכניסה. נערה גבוהה, או יותר נכון 1.50 על כלונסאות בגובה 20 ס"מ דידתה לעברו. "כנראה שזו לא היא. בבירורים אמרו עליה שהיא פשוטה…" הנערה התקדמה וחלפה על פניו בקול תקתוק צורם.
סיוט, פשוט סיוט לחכות. כמה נוראה יכולה להיות פגישה ראשונה. ולמה למען ה' היא מאחרת כל כך הרבה??!!
רחש נשמע מאוחריו. הוא קפץ בבהלה, החפתים כמעט נושרים מחולצתו. צחוק מתגלגל נשמע מכיוון תחתית הכורסה.
הוא רכן, וריח עז של אדמה, מלווה בניחוח בלתי מוסבר חדר לאפו.
לא הספיק להזדקף, וכבר קיפצה לעבר הכורסה שנגדו בחורה עם חיוך גדול ונעלי בלנסטון שבלטו על רקע ריפוד הכורסה כמו דגל צהוב בכביש 6.
הייתה לה שמלה רחבה ומתנופפת ושיער ארוך גולש וסבוך.
"היייייי, אתה בטח מנחם, הא? בול, בול איך שדמיינתי!
וואי חנוק לי פה" והיא נפנפה בעוז על פניה.
אכן. מנחם שחרר מעט את בעניבה. ובכן, חנוק. בהחלט.
"את, את… מושקי??"
הנערה זרקה את ראשה לאחור בצחוק, "כן אני מושקי, זאת אומרת, זה סתם קיצור קליל יותר.
אם אתה מעדיף מירית שלהבת – אפשר בכיף.
אני נפגשת הרבה, אבל פעם ראשונה עם חב"דניק – אף פעם לא חשבתי על זה. עכשיו פשוט פירקו לנו את גבעת אשירה שוב, אז החלטתי לפתוח את הראש לכיוונים חדשים וזה מה שיצא….."

מנחם בלע את רוקו. נס שהיא לא מפסיקה לדבר.

———————————————
אוקי, אני ליטאית בכלל, אז לא מכירה את 2 העולמות עליהן ניסיתי לכתוב 😉
אם יש לכן הערות והשגות על המנטאליות – תכתבו!
אבל תזרמו ופשוט תמשיכו אותי הלאה. פגישה שניה, שלישית, רביעית ואירוסין, הא?

321
סלע אפור, פשוט. ציפורים שמציצות, תחנה קצת מרוחקת והיא.
היא סוקרת את הסביבה שלה, מעיפה עוד מבט בטלפון, נושכת שפתיים בחרדה.
"מחפשת משהו?" קול מבהיל אותה, גורם לה להסתובב.
זאת מישהי, שסורקת אותה עם זוג עיניים כחולות שצחוק מרצד בהם.
"אהמ.. בערך" היא צוחקת, מסמיקה "אני מחפשת דרך לחזור הביתה".
"או זה נשמע דרמטי" הכחולה צונחת לידה, על האדמה, מעבירה את השער אחורה "איפה את גרה?".
רגע של היסוס והיא פולטת את המקום, מקבלת בתגובה צחוק קצר וטפיחה חברית.
"לא יהיה לך אוטובוס בשעה הקרובה, יש מישהו שיכול לבוא לקחת אותך?"
"זה בדיוק הבעיה" הסומק שלה מעמיק, צובע את הלחיים שלה בוורוד עז "נגמרה לי הבטריה" היא מנופפת בטלפון שלה.
"ואוו, נתקעת חזק" צחקוק נוסף "מה חשבת לעשות?" "לא יודעת" משיכה בכתף "יש לך טלפון אולי?" קריצה.
"אוו, סוף סוף השאלה המתבקשת" הכחולה צוחקת שוב והעיניים שלה מפזרות נצנוצים עליזים "קחי" היא שולפת טלפון, מגישה לה.

היא מושיטה יד, לוקחת את הטלפון, ממלמלת 'תודה ענקית' ומתרחקת קצת מהמקום, חוזרת אחרי חמש דקות.
"אמא שלי תבוא לאסוף אותי עוד בערך חצי שעה" היא מבשרת ומשהו בעינייה החומות שוקע.
"טוב" הכחולה עליזה, לא נותנת לה לשקוע "נעשה הכרות?" "משתגידי" היא שולחת חיוך חיור, מציגה את עצמה "חני, בת 16, חב"דניקית". הכחולה מושיטה יד קדימה בטקסיות מדומה "אמונה, בת 17, נערת גבעות".
"ואוו" משהו נדלק בעיניים של חני, מאיר אותם "לא יודעת איך לא זיהתי עלייך" אמונה צוחקת שוב, מנערת את החצאית הארוכה שלה מהחול "נו, אז איך זה להתקע באמצע ממ.. חור כזה?" "את האמת?" היא שולחת קריצה "ברור" "אז את האמת שבהתחלה הייתי עצבנית ממש אבל אחרי זה נזכרתי שיהודי הוא לעולם לא תקוע וזה די הרגיע אותי בייחוד שאת הופעת פה כמו מלאך" "למה כמו?" אמונה קורצת "ועכשיו רציני רגע, מה הכוונה יהודי לעולם לא תקוע?" "כל מקום שיהודי נמצא בו יש לו שם שליחות, יש לו שם מטרה" חני גולשת לעפר, צונחת ליד אמונה "יש סיפור ותסלחי לי מראש שאני לו זוכרת אותו במדויק" היא שולחת קריצה

"על כמה נשים חב"דניקיות ש'נתקעו' בשדה תעופה ביום שיש בצהריים והם התקשרו למזכירות לשאול מה לעשות והרבי ענה להם ש"מה הכוונה תקוע?, יהודי אף פעם לא תקוע ובכל מקום שהוא נמצא בו יש לו שליחות לעשות!"".
"מעניין" משהו מהורהר בקול של אמונה והעיניים שלה, הצוחקות, מתכסות לרגע בדוק מהורהר "יש בכם החבדניקים משהו מיוחד, מין הסתכלות שונה על דברים".
הם שותקות לרגע ורק הציוצים שמסביב מפרים את השקט של השממה.

"תגידי" חני שוברת את השקט, מפנה עיניים חומות לכיוונה של אמונה "איך זה להיות נערת גבעות? מה זה בעצם אומר?".
אמונה מחזירה את המבט לכיוונה של חני, חיוך קטן מרחף על השפתיים שלה "מה את יודעת על נוער גבעות?"
"אממ" חני מסמיקה, שוב "לא הרבה, אבל תמיד סקרן אותי לדעת, זה נשמע לי משהו ממ.. מיוחד, מגניב, לא יודעת" היא צוחקת, מובכת.
אמונה משפילה מבט לשעון שענוד על ידה השמאלית "אני אסביר לך בכמה מילים כי אמא שלך אמורה להגיע כל רגע" היא שולחת זרועות ארוכות אחורה, נשענת עליהם.
היא מתחילה לדבר והעיניים שלה נוצצות כשהיא מספרת על האידילוגיה, על החזון ועל החיים בגבעות.
היא גומרת לדבר והעיניים הכחולות שלה ממשיכות לזהור.
"זה נשמע מיוחד ממש" סקרנות נושבת בעיניים החומות שמולה ושוב הם משתתקות.
"עכשיו תורך" אמונה מרימה מבט מהחול "תספרי לי עליכם, על הרבי שלכם, על השלוחים שלכם".

"בא נראה כמה אני אספיק" עכשיו תור חני להציץ בשעון ולהתחיל לספר.
גם העיניים שלה נוצצות שהיא מספרת על חיים, שליחות מטרה ורבי.
"ואוו" מילה בודדת, עוצמתית עונה לה ושקט שנותן זמן להרהורים.
מרחוק מתקרב רכב לבן, סטנדרטי והקול של חני שקט כשהיא מתרוממת בזהירות מהחול.
"אמונה" היא אומרת לבחורה שקמה גם היא מהחול "תודה רבה!".
"על לא דבר" אמונה מחייכת, שולפת פתק ממו סגול, משרבטת עליו כמה ספרות "קחי, שנוכל לשמור על קשר".
חני מושיטה יד, לוקחת את הפתק "אין מה לומר" היא קורצת "באמת הכל בהשגחה פרטית, אם לא היייתי טועה בתחנה ונתקעת כאן לא הייתי פוגשת אותך וזה בהחלט הפסד רציני".
"ממש" אמונה מהנהנת, מחייכת "לא יאומן כמה אנחנו שונות אבל כמה אנחנו דומות".
"נו" חני מנערת אבק שנדבק לה לחצאית "כל ישראל אחים ואת זה לא אני אמרתי".
"נכון" אמונה שולחת קריצה אחרונה וחיבוק קליל
"ישראל אחים ואנחנו
אחיות".

בתאל. תני חיוך
"אחי הנחת תפילין?"
– "תגיד לי אתה משוגע?"
"לא, ברצינות אחי – הנחת תפילין היום?"
-"אני נראה לך כזה?"
"נו הנחת או לא??"
– "לא!!!"
"כל הכבוד אחי! חול המועד! פסח כשר ושמח שיהיה לך!"

Hill girl
טוב משמע את רוצה שאני אכתוב את השיחה הראשונה שלי עם חברה שלי….
אז ככה
נערת גבעות (פשוט יותר חברותית מבין שתינו וזאת שפתחה את השיחה): שמעת פעם על נערי גבעות? על אלישע ירד? על מעוז אסתר?
חב"דניקית: מה את כזאת כאילו? ממש נוסעת כל יום לגבעה ביהודה ושמרון, נחקרת, נלקחת למעצר?
נערת גבעות: ממש לא, אני בחורה שגרה בגבעה, אבל עושה בגרויות ולעולם לא נעצרתי. אני גם לומדת המון חסידות..
חב"דניקית: מה? לעולם לא לקחו אותך סוכני שב"כ? לעולם לא זרקת אבנים? לעולם לא אמרת ליהודי שמלאני שהוא לא יהודי?
נערת גבעות: חס ושלום! אנחנו עם אחד! ולא, אני לעולם לא נעצרתי לא זרקתי אבנים ואני לא רוצה שכל הערבים ימותו רק האלה שרוצחים או מגדלים רוצחים.
חב"דניקית: רגע אמרת שאת לומדת חסידות, מה את לומדת
נערת גבעות: תתפלאי למדתי בחב"ד אני מעבירה שיעורים בתניא בגבעה, לומדת גם חוק ברסליב ונסעתי כבר ל770
חב"דניקית: אז את חבדניקית!
נערת גבעות: לא לגמרי אבל… אני חסידה של הבעש"ט
חב"דניקית: מה ההבדל?
נערת גבעות: אין הבדל אבל שבעים פנים לתורה

ויקטוריאנית
משני קצוות ההר הם הופיעו.
דרך ארוכה מאחוריהם, אבק רב על בגדיהם.
האחד כיפתו גדולה וצבעונית. השני שחורה ומאובקת.
הוא עם שכמיית צמר והוא עם חולצה לבנה סתורה.
פסיעה ועוד פסיעה והנה הם קרובים.
מבט מצטלב. נפש מבינה לנפש.
חיבוק אחים.
ידיהם משולבות בעבודה, קרש ועוד אבן, והמבנה מוכן בראש הגבעה.
בראשו מתנוסס הדגל הצהוב – משיח.
ימות המשיח…..

די איי
אאוץ!!
שניהם הרימו את ראשם, מביטים בתהיה אחד על השני.
רק לרגע.
"היי אני חושבת שאני מכיר אותך!" הבחור בחליפה ובמכנסיים השחורות טפח לבחור הצבעוני עם הפאות הרחבות על הכתף.
הבחור הצבעוני הזיז את היד בעדינות. "לא אנחנו לא". אין מצב שהוא מכיר את הבחור המוזר הזה.
"אני דוקא אומר שכן. איך אתה יכול להתווכח?! אני מכיר אותך!"
"אני ממש מתנצל אני ממהר נורא"
"הכל בסדר, אנחנו חברים"
"חברים". מבט סוקר.
"אני פשוט לא מאמין שאתה לא זוכר אותי!" החב"דניק התלהט.
הבחור הצבעוני הרים כתף, "אני די חושב ככה, אין לי מושג מה אתה רוצה, אני באמת מתנצל. רק תזכיר לי מאיפה".
כאב שוטף את הפנים המזוקנות. כל זכר להתלהטות פג.
"שמחת תורה, שדרות".
הצבע אזל לו מהפנים. הוא התנדנד, צועד אחורה, מבועת.
"לא. לאא. לאאאא!" הצרחה בקעה מגרונו.
הבחור בחליפה, שלמה, איבד גם הוא את פיגמנט העור. "יאיר!! יאיר!!!" הוא צעק, לאחר שראה את שמו של הבחור על אחד מחפציו.
יאיר, נפל לאחוריו, עיניו קרועות.
שלמה קיפל את רגליו, מתיישב ליד יאיר, מנסה למצוא מילים.
"יאיר אנחנו יצאנו משם!! תסתכל עליי!" הוא צעק, מנסה לגבור על הרעידות.
יאיר שתק, נראה על סף איבוד הכרה.
"יאיר!!!" שלמה ניער את כתפיו.
"מ..ה?.." השאלה יצא חלושה, כואבת.
"אנחנו הצלחנו לצאת משם!" הדמעות כבר זלגו בחופשיות, מתפרקות לאלפי רסיסים, חיים שלמים.
"אבל כל כך הרבה לא!!!" יאיר השתנק, כולו חיוור.
חיוך חלוש עלה על שפתיו של שלמה. "אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. אסור לנו לחשוב ככה. כואב לנו, ושורף, וכל כך הרבה שלא חזרו–" הוא התקשה להמשיך, רועד מבכי. "אבל אנחנו פה. והתפקיד שלנו זה להמשיך בחיים, ולשמוח. לא לתת לרשעים להרגיש ניצחון, לנו להרגיש מנוצחים. כי אנחנו לא".
יאיר שיקע את ראשו בן כפות ידיו, בוכה.
שלמה תפס את ידו, מסייע לו לקום.
הוא הניח את ידיו שוב על כתפי יאיר. "אנחנו חברים, אנחנו עם ישראל. אנחנו אותו דם. אנחנו ננצח".
יאיר לא היה מסוגל לעצור בעצמו, הוא משך אליו את שלמה, עוטף את צווארו, מחבק.
שלמה אף הוא עשה את אותן הפעולות.

"אח יקר שלי, לא משנה מה תעשה ומה תיהיה, וכמה אנחנו שונים, אני אוהב אותך".