היא לא אני.

והיא לא היתה
אני.

והיו לה שירים באוזניים. ובוקסה החרישה לה עבר. והווה. ומיקס של
שניהם. ופחד.

ואורות כחולים ואדומים לא לחשו לה סכנה כבר. כן רקדו איתה. חייכו
בעיניים מנצנצות.

היא רק השתדלה לא לנשום עמוק מידי. לא למלא חלל. שלא ישתלט.
שלא ייגע.

ושום חלום לא היה אמיתי באמת. ואפילו שקמה ולב בעט בה
מבפנים, דחפה לו בום בחזרה. השתנקה כשספג אותו בשקט.

היא שנאה. כעסה. קינאה. אהבה. בעצם, אם חושבים על זה-
הרגישה.

ולא. לא היה לה אויר עדיין.

ניסתה לפתוח תריסים בחלון חורק. לקקה עוד טיפת אבק בלשון
יבשה מכלום. אף אחד לא רואה. אותה.

רעדה מרוח שליטפה אותה כשניסתה לדבר את עצמה במילה. ועוד.
ושתקה המון. כי לא העזה עדיין. ונשכה שפתיים לשתי שריטות
דקיקות. מתוסכלת.

כאילו מישהו נשף לה על כוח. פיזר אותו לאלפי נוצות שקופות.
קלילות.

וכאב לה. יותר מאי פעם. והיא לא הבינה. לא את עצמה. לא למה. לא
רצתה להבין אולי.

רכזה חיים אל מיקסר מעורבב. הכניסה לשקע. הפעילה במהירות
טורבו. התחשמלה מזרם. לא הרגישה כלום.

והיו שם אנשים. די הרבה. נראה לה. הם לא היו. רק מילאו לה קנה
נשימה בהבל סמיך מידי. קרינה תרמית שרתחה בה מבפנים.

עצמה עיניים. חיברה עפעפיים בדבק מגע. אולי לא תרצה לפתוח
אותם לעולם. אל תסתכלו עליה. בבקשה. גם היא כבר לא יכולה
להסתכל על עצמה.

והיא הסמיקה נורא. מבפנים. וצרחה עמוק בבטן, כי נמאס לה. ודי.
ואוף.

פחדה לפתוח את עצמה. לנעוץ ציפורניים שחורות בקירות עקומים.
שלא תיפול. לנסות להבין מה ואיך וגם. לכעוס.
.
ואין לזה סוף.
אולי היא כן היתה אני.
בעצם.