החלטה רגעית

לא תמיד תחזור
הם היו חברים טובים.
פעם.
מהרגע הראשון שהכירו היתה כימיה מיוחדת ביניהם. הם דברו עד השעות הקטנות של הלילה על המטרות שלהם בחיים, ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו.
הרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם, ומאז הם התרחקו. מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים… יריבים.
היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר.
הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: “חבר, אתה חסר”. הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, הוא עדיין משתתף בו.

יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה לו ושאלה לשמו. הוא אמר לה. “בעלי השאיר לך פתק”, הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: “חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך… הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי”.
“מתי בעלך חוזר?” הוא שאל אותה, “יש לי זמן לחכות”.
“בעלי?” היא גיחכה במרירות “בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו”.
הוא, פיספס את ההזדמנות
אבל את?
לא. את לא תפספסי הזדמנות כזו!