החיים אחרי המוות/19

רעידת אדמה

יום שישי בשבוע. שמש חמה וקיצית קופחת על הראש. ממתינה כהרגלי להסעה שתסיע אותנו אל בית הרפואה, שם נחלק נרות שבת קודש למאושפזות.
המסדרונות הארוכים כמעט ולא השתנו, מאז הפעם האחרונה בה אבא היה במחלקה.
בכל שבוע מחדש, כשאני נפגשת עם המקום הזה, הוא מעלה בי מחשבות על החיים…
"שלום. סליחה? אני יכולה להציע לך נרות לשבת?" שאלתי בחיוך רחב. הושטתי את היד קדימה עם הערכה המאירה והמזמינה.
"כן! תודה לך! שבת שלום!" ענתה בחיוב ובהתרגשות, תוך שהיא מכניסה את הערכה עמוק אל תוך התיק.
הצעתי לעוד אחת, ועוד אחת, ואז בתמימות הצעתי לאיזה 'בת דודה' שענתה לי במבטא כבד "לא תודה, אני אדליק בבית" ואז בטבעיות היא מסבירה ש'מה זאת אומרת?' גם הן מדליקות 'נרות של יום שישי'.
כמובן שהיו גם התנגדויות לסוגיהן.
"תרצו נרות שבת?" ניסיתי להיות הכי חביבה למרות התחושה המעיקה שהיתה בחדר.
"לא!!!" ומבטה אמר 'עופי לי מהפנים למה עוד רגע ואני קמה עלייך ו…'
"לא…" ענתה אחרת. עיניה אמרו בכי וכאב…

והיה גם "לא" הססני וחושש שרק ציפה לדחיפה קלה, שכנוע ועידוד. והיא לקחה. כי מה הבעיה? 'הבחורה ההיא אמרה שזה רק להדליק ולברך היום בשעה שבע בערב, וזו גם שעת רצון מיוחדת'. אז למה לא?
השקית מתרוקנת מערכות והלב מתמלא בשמחה. עוד ועוד נשים יקיימו את אחת המצוות המיוחדות לאישה.
"שלום-" לא הספקתי לסיים את המשפט והיא כבר נענתה בחיוב "כן בטח! חיכיתי לחב"ד שיבואו!! יופי! תודה חמודה!" חייכתי אליה.
התקדמתי ליציאה והצעתי לעוד נשים לקחת חלק בהארת העולם ובהארת ביתן הפרטי.
השקית התרוקנה כליל, ופניתי להשליך אותה לפח האשפה הקרוב. הוא היה ממוקם מול יחידת טיפול נמרץ וסמוך לספסל הממתינים. המשפחה. שמייחלת שהיקר להם יעבור את הטיפול בהצלחה ויבריא.
ושחלילה, חלילה לא…
בסמוך למושבי ההמתנה, היתה מודעה. שאפשר לומר שהיא ממש לא קשורה למיקום שלה. או שבעצם כן. היא כן קשורה.
'מה עושים בעת רעידת אדמה?' שאלו אותיות הענק.
מה עושים בעת רעידת אדמה?! צועקים, בורחים ובעיקר מפחדים על החיים.

מה אני עושה כשהאדמה מתחתיי רועדת ופוערת חלל ענק?
מה אני עושה כשהיציבות נעלמת מחיי והכל רועד? מה עושה? מה?
אני בוכה. בוכה ומתגעגעת.
בוכה חזק כמו ילדה קטנה. שאבא שלה, שהיה מקור החוזק והיציבות בחייה, הלך. והשאיר אותה נתונה לחסדיו של הקב"ה. כשחושבים על זה, זה נשמע רע. יתום כזה. אבל כשמתבוננים בזה, אין יותר טוב מזה.

אחרי בכי ממושך, הדמעות נגמרות, הנשימות הופכות לסדירות ומשהו בלב נרגע. אז רעדה הקרקע. היה מפחיד והיה בלתי יציב, אבל עכשיו זהו. עם הפנים קדימה.
מה אבא היה אומר לי עכשיו?
'אוי רבקי שלי! עצוב לי כשאת בוכה. תלכי לשטוף פנים, ותשתי כוס מים' היה אומר באבהות שאין כמותה.
אבא גם היה שואל 'ומה עכשיו? איך את מייעלת ומעלה את הדמעות שלך לקדושה?'
כשהחיים רועדים, הכל מיטשטש. הגבולות זזים, החדות מתקהה ולא נשאר הרבה מהאדמה שהיתה.
העבודה קשה ומפרכת. להציב גבולות מחדש, לחדד את הנקודות החשובות ולהשאיר כמה שיותר ממה שהיה.
לעיתים עולים לי שביבי מחשבה.
'אני יתומה… אז מותר לי!'
'אני יתומה… אז תאפשרו לי!'
'אני יתומה… אז תקלו עלי!'
אבל לא. לא כאלה הם החיים.
אי אפשר להתמסכן ולהישאר כל החיים ברעידת אדמה.
אי אפשר לצעוק כל היום לעזרה.
ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שדברים יקרו מאליהם.
זה לא משנה עד כמה באמת אני מסכנה, ומה עוצמת רעידת האדמה בסולם ריכטר. ואם אני אצעק כל היום, אצטרד וייגמר לי הכוח, ומחיבוק ידיים ממושך לא יוצא דברים טובים (חוץ מאהבה עצמית;)
עלי לקום. עם כל הכוח. ולבנות את עצמי ואת החיים שלי.
אז כן, בחיים, האדמה רועדת מדיי פעם, אבל אני יותר יציבה ממנה, ובכוחי לשאת ולהחזיק את עצמי.
לבחור בטוב. להוסיף בטוב, לתת לשני ולהפיץ אור זה הכוח האמיתי. וזה מה שמעניק יציבות גם כשהאדמה רועדת…