הדרך אל עצמי

תחילת הדרך

לעולם לא אשכח את אותו יום, היום ששינה את חיי.
בנה, עיצב ובעיקר קישר. קישר אותי לרבי, לחסידות, לקדושה ואפילו אפילו לחברות.
זה היה יום שיגרתי ביותר. שיעור רודף שיעור והפסקות קצרות מזכירות מידי פעם שגם לגוף יש מה לומר.
אותן מורות אותן חברות, כמו שכפול של היום הקודם. ובמחשבה שניה גם של היום לפניו ולפני לפניו…
אני יושבת בכיתה באחת ההפסקות. בקצה השני של הכיתה, קבוצה של בנות מדברות על החדשה המסעירה. מחר תבוא תלמידה חדשה, היא מברזיל. אותי זה ממש לא ענין, שתבוא שלא תבוא, לא הייתי במצב רוח לזה. באותו יום יצאתי מהבית מאוחר, אמא שכחה להעיר אותי, יוסי אחי הקטן שפך עלי את השוקו ובנוסף לכל זה, לא מצאתי את הספר שהבטחתי לספרנית שאחזיר היום(!). יצאתי מהבית עצבנית ומתוסכלת וכך אני יושבת בהפסקה באותה הרגשה מהבוקר, אפילו לא מנסה להשתחרר מהתחושה ולהצטרף לחברותיי. בזוית העין אני רואה סמינריסטית נכנסת לקחת משהו.
היא התקרבה אלי. מצד אחד, רציתי שהיא תשאל אותי מה קורה ואוכל לפרוק מעט מהתיסכול. אך מצד שני, התביישתי. הכי טבעי לי לומר 'הכל בסדר' ולהמשיך הלאה. אבל כ"כ רציתי כן לדבר איתה.
היא ניגשה ושאלה "הכל בסדר?" כמעט עניתי 'הכל בסדר' אבל עצרתי את עצמי ולחשתי "לא". "מה קרה?" היא שאלה. התחלתי לספר לה הכל. על הבוקר, השוקו, הספר ובכלל על ההרגשה של השיגרה. היא פשוט הקשיבה. היא לא אמרה מילה. אבל הפנים שלה הביעו את כל מה שרציתי. הקשבה, הבנה והשתתפות. היא לא ניסתה לעודד או להסביר עד כמה חסרי ערך הדברים שמטרידים אותי. היא פשוט הכילה אותי ופיתאום שמעתי את עצמי שואלת אותה "תוכלי להיות משפיעה שלי?" היא ענתה לי שבטוח יש בחורות או נשים מתאימות ממנה לתפקיד ואם בכל זאת אני רוצה, אז היא תקח על עצמה להיות משפיעה שלי. מובן שרציתי. זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם משפיעה. היא דחפה אותי ללכת להתוועדויות, ללמוד עם חברות ולכתוב לרבי. לא בבת אחת השתניתי, אבל אותו היום היה תחילת הדרך לשינוי.