דווקא ברגע הכי קשה

דווקא אז, התגברתי:)
אני יושבת בחדר שלי. לבד, סוף יום, מוצאי שבת, וחושבת.
אני לא הייתי בסדר בשבת. ממש לא! גם בלילה וגם ביום אני לבשתי שמלות יותר מידי קצרות. שאני אפילו לא הייתי מודעת או שלא רציתי להיות מודעת עד כמה! עד שמשהי שמאוד קרובה אלי ואני מאוד מחזיקה ממנה ראתה אותי ואמרה לי- מה זה השמלה הקצרה הזו? אני חשבתי שיותר אכפת לך מהצניעות שלך ושאת יותר מקפידה.. ומאותו רגע לא היה לי מנוחה.
כן- היא הביאה לי סטירה כל כך חזקה, שאולי לה המשפט הזה לא כל כך הזיז יותר מידי ודיי מהר שכחה ממנו, אבל לי? לי הוא נשאר צורם ושורט בלב. היא אפילו לא יודעת מה עשתה לי! כל היום הזה הסתובבתי עם המשפט הזה כשהוא מהדהד לי בראש כמו אבן גדולה.
למה כל כך קשה לי עם זה? למה כל פעם מחדש אני מחליטה יותר לא ללכת עם השמלה הזאת והזו, ועם האורך הזה ויותר להקפיד, אבל עדיין כל פעם מחדש אני נופלת ולא מצליחה? בסדר.. אז אני אומרת לעצמי שפשוט לא היה לי בגד אחר ללבוש והייתי חייבת למהר.. נו באמת- זה לא תירוץ! אז איך זה שזאת שאמרה לי את המשפט הזה אף פעם לא נופלת בזה ותמיד מצליחה? מה, היא אף פעם לא ממהרת ואין לה מה ללבוש? אז לא! זה בראש שלה, זה עניין של רצון.. כנראה שאני לא מספיק רוצה ומוכנה לוותר על זה ולהקריב את זה מעצמי..
אז אני ישבתי בלילה, וחשבתי- מה אני יכולה לעשות עם המצפון הזה שבוער בי. מה אני יכולה להקריב מעצמי עכשיו לרבי כשאני יודעת שכל השבת לא גרמתי לו למידי הרבה נחת?
חושבת.. ומגיעה להחלטה.
כן, החצאית הזו שאני כל כך אוהבת וכל פעם מחדש נופלת ולא מצליחה לשמור על עצמי לא ללבוש. החצאית הזו שכל כך צמודה וקצרה למרות שהיא נורא יפה. אותה אחת שכבר כמה פעמים העירו לי עליה, וכבר כמה פעמים החלטתי לא ללבוש ולא הלך. אותה אני אזרוק עכשיו לפח!
זו ההקרבה שלי לרבי, לקב"ה.
זה נשמע כל כך פשוט, 'אותה אני אזרוק לפח'. אבל זה כל כך לא מובן מאליו מבחינתי, זה בא עם כל כך הרבה התלבטויות ונפילות. לרגע מחליטה שכן- זו תהיה ההקרבה, אבל אחרי שניה אומרת מה פתאום?? השתגעת? תעשי משהו אחר בתור מתנה לרבי.. תעזרי בבית בשמחה וכו..
אבל לא!! את יודעת כמה נחת זה יגרום עכשיו לרבי מה שתעשי?? כשתתגברי על כל היצר הרע וכל הדברים שאת כ"כ אוהבת ללבוש עם החצאית הזו!! אני חושבת על הרגע הזה שאני אגיד למשפיעה שלי שאת החצאית הזו שפעם סיפרתי לה עליה, שאני כל כך הצטערתי שיש לי אותה בארון והיא אמרה לי כבר מזמן לזרוק ולא רציתי, כן אותה- אני זרקתי!! כמה אני ארגיש גאה בעצמי וכמה זה ישמח אותי, אותה, את הרבי!!
אז זרקתי.
אני רושמת את זה אחרי, כשאני מרוגשת, לא מהחצאית שזרקתי, אלא מזה שמתוך הדבר שהיה פה לא טוב, שבשבת לבשתי בגדים קצרים- בזכות זה חשבתי והוצאתי את הטוב- הצלחתי להתגבר על עצמי בשביל לגרום נחת לרבי ובסופו של דבר זה יעשה גם טוב לעצמי.
בשבילי, בשבילך, בשביל הרבי- תחפשי משהו שקשה לך בו- ודווקא ברגע של קושי תתגברי עליו למרות שזה נורא קשה! בהצלחה!!