"דאגה בלב איש..

..ישיחנה"
גיל 0-5_ "אין לי דאגות, אני רק דואג שלא יהיו לי ממתקים ומוצץ לידי".
גיל 5-10_ "מקווה המורה לא תצעק עליי שלא עשיתי שיעורי בית".
גיל 10-15_ "אוף, כמה שיעורי בית?! למי יש כוח לעשות אותם? מה?? עוד יומיים מבחן/בגרות?? אני לא מאמינה..".
או לבחורות אחרות_ "אין לי חברות/לא מסתדרת עם המורה/אין לי בגדים".
זה הדאגות. מפה אני כבר לא יודעת, עוד לא הגעתי לשם?

אז תגידו לי, (המורה לעברית תאמר- 'אומרים תגדנה. דברנה עברית תקנית')-
עד איזה גיל יהיו לנו דאגות?
בשנים הראשונות באמת אין דאגות. אבל זהו, שימו לב, מגיל בצפר, אין סוף לדאגות.
כשעכשיו אני מסתכלת לעתיד במבט זוהר, מחכה שכל הדאגות העכשוויות שלי (כפי שצוין להלן 'אין לי חברות/לא מסתדרת עם המורה/אין לי בגדים/מבחנבגרות') יחלפו ו.. הכל יהיה טוב!
אבל זהו. אני מתעמקת שוב ורואה, שגם אח"כ-
15-20_ בגרויות/מבחנים/הצלחה/סמינר/שידוכים..
20- דלא ידע_ תשלומים, עבודה, חינוך, ילדים, שלום בית ולא-יודעת-מה-עוד.
אז מה? עד סוף החיים יישארו לנו דאגות? אין לזה סוף?
לא יהיה לנו זמן בו נוכל לשבת בשקט על כיסא הנדנדה הנוח במרפסת, נצפה בנוף, ונחייך חיוך נטול דאגות?
כמובן, תמיד צריך לפעול, להתקדם, שליחות, אבל.. למה אי אפשר לחיות בלי דאגות?!