געגוע בצבע זהב.

סיפור (ראשון!)
'מדורת אש בוערת'.
זו המחשבה שעלתה לסמואל, כשיצא משדה התעופה, היישר אל הקיץ הישראלי הטיפוסי.
נואש, עמד בתחנת המוניות, חיכה שתבוא אחת כזו, תגאל אותו מהסאונה הלא מתוכננת הזו.
זיעה נטפה על פניו, זלגה כשבילים סלולים.
בתחילה, הוציא מתיקו מפית בד, ומחה בה את הרטיבות, שנוצרה שוב, כאילו רצתה להכעיס, דווקא.
הוא התיישב על ספסל אבן שניצב שם, דומם.
ראשו קבור בין ברכיו, ידיו מקיפות אותן, מגוננות.
'אני, אני לא מאמין שזה קורה לי', הרהורים לכדו אותו.
'הגעתי עד לכאן, אחרי שהתרחקתי כל כך, ברחתי.
מה אני מחפש כאן, בעצם?', סמואל נבוך פתאום, חסר תשובה, לשאלתו שלו.
'ניסיתי לברוח רחוק, הכי רחוק.
הסרתי הכל.
זרקתי, אש זרה כילתה, הבעירה.
מה, איך, איך קרה שבסוף חזרתי?'
מוניות נכנסות בחריקה אל איזור התחנות, עוצרות את מחשבותיו.
אנחת רווחה נפלטת מפיו, כשנכנס אל המונית הממוזגת.
הוא יושב במושבו, על יד הנהג.
צופה בנופים החולפים על פניו, ניבטים מחלון המונית.
כבישים, מכוניות.
עומס, צפירות.
מבליע חיוך כשרואה את תימרוני הנהגים, ניסיונות העקיפה.
'כאן זה לא ארצות הברית, אין מה לומר'.
מראות החוץ משתנים.
צמחיה וחומות טסים לצד הרכב.
צמרות העצים נעות מצד אל צד, כמו מברכות לשלום.
והנה, הכניסה לירושלים.
הנוף משתנה באחת.
שכונות צפופות, המון אדם, בליל שפות, אנשים ולבושים.
משפחות אורתודוקסיות מתהלכות ברחובות, לצד משפחות לא דתיות.
בחורי ישיבה וסטודנטים.
קבוצת תיירים פיליפינים, מצטלמת על רקע מסגד מקומי.
עיניו בולעות את המראות, דבוקות אל הזכוכית, לא מחמיצות אף פרט.
געגוע כואב, מתוק, צף.
הנהג עוצר בחריקה, מוציא את המזוודה מתא המטען.
סמואל משלם לו, נפרד ממנו לשלום.
עוד רגע הוא בוהה בכלי הרכב המתרחק, ואז מנער את ראשו, מביט אל הצדדים.
'ירושלים… זו אכן את'.
בוחן שוב בהתרגשות, את עיר הקודש.
צופה בתנועה הערה הנעה ברחוב, שואף עמוק את ריחה המיוחד.
ואז, מרים את מבטו.
קיר אבנים עתיק, מתנשא אל על.
עיניו נעצרות, ממוגנטות.
אגרוף פוגע בליבו, המדמם.
'הכותל.. הכותל'.
הוא צועד אליו, אט אט.
כמו מתלבט, האם לשם רוצה הוא ללכת.
גרמי מדרגות, בידוק ביטחוני.
מבצע הכל על אוטומט, ידיו רועדות.
והנה, הנה הוא.
ניצב שם, מול השריד הקדוש, המיותם.
כמו שהוא, מכנסי ג'ינס קרועים, חולצת טריקו זרוקה, כובע מצחיה;I Love Usa'
דמעות זולגות על פניו, מתערבבות בזיעה, תערובת מלוחה.
עודו עומד שם, וזיכרונות מימים שהיו, ואינם, עולים.
מול עיניו עומדים הרגעים, השעות, הימים והשנים.
משפחתו האהובה.
אמא, אבא, חיה.
'המלמד' בחיידר, חבריו לספסל הלימוד.
בית הכנסת, תפילות, שירים בסעודות השבת והחג.
בר מצווה, עליה לתורה.
היום הראשון שלו בישיבה.
דמעות האושר של אמא, חיוכו הגאה של אבא.
פתק קטן, שהטמינה לו חיה, במזוודה.
ואז..
בור שחור, עמוק.
הרגע בו הודיעו לו על האסון.
הספסל בחצר הישיבה עליו קרס, מטושטש מדמעות וגשם סוער.
שוב ושוב שיחזר את מילות המשגיח, במזוכיזם בלתי נגמר.
'שמואל, משפחתך הייתה מעורבת בתאונה קטלנית, הם.. הם נהרגו, כולם'.
אבא!
אמא!
חיה!
זעק ליבו, בדממה לופתת.
רק ידיו השרוטות, העניקו הצצה למתחולל בתוכו.
באותו יום, משהו בו מת, נקבר.
פניו שוב לא חייכו את חיוכו החינני, המוכר.
ועיניו, עיניו כבר לא קרצו בשובבות, שלחו ברקי אור ושמחה.
במבט לאחור, הוא אינו יודע לשים אצבע על הרגע בו קרה המהפך.
היה זה תהליך ארוך ומתמשך, שורף.
לאחר התאונה, שמואל נשאר בישיבה.
אך, הכעס והכאב בערו בו בעוצמה, שיבשו את הגיונו, ואמונתו.
אט אט, הוריד עוד ועוד דברים.
בתחילה, פחות הקפיד על נטילת ידיים לפני אכילת לחם, לאחר מכן, קם מאוחר לתפילות, התפלל במניין מאוחר יותר.
כעבור זמן, התפלל לבד, תפילה חטופה.
ואז, לא התפלל בכלל.
שמירת השבת גם התרופפה, והכשרות הלכה בעקבותיה.
צוות הישיבה הבין לליבו, וניסה לשמור עליו קרוב, מחובר.
עד שיום אחד, עזב הכל.
עלה על טיסה אל המדינה החופשית, המשוחררת.
בודד, ללא משפחה, או חברים.
שמונה שנים, התגורר שם.
התגלגל בין עבודה כזו, לאחרת.
חסך כסף, חי את הרגע.
ללא חלומות על העתיד, ושאיפות.
בשנה האחרונה, משהו בו נשבר.
הוא מצא את עצמו יושב לעיתים קרובות על הכורסה הישנה בדירת החדר שלו, משקיף דרך החלון על העיר, חולם על עיר אחרת, שונה כל כך.
זיכרונות ילדות ונערות הציפו אותו, הרטיבו את עיניו העייפות.
חוררו את נשמתו, הדירו שינה מעיניו.
עד ש.. החליט לעלות על טיסה, לנסוע לביקור בארץ, להשקיט מעט את הגעגוע הצורב, את הנשמה.
והנה, הוא כאן.
עומד שוב, כאילו לא עברו שנים רבות כל כך מאז הפעם האחרונה בה היה כאן, פסע ברחבה, התקרב חרישית אל האבנים העתיקות, החמות.
הוא מתקרב אל קיר הבקשות, התחנונים.
כמו שהוא, עם כל מה שעשה בשמונה שנים האלו.
כל המרחק, הכעס והכאב צועדים יחד איתו, מלווים.
מניח יד על אבני הכותל, מלטף בעדינות.
ואז, משום מקום פורץ בבכי, עמוק, נואש.
מנסה למחות את הדמעות, נבוך.
לא מצליח, ואולי, לא רוצה.
בוכה על חייו, על משפחתו שהלכה לבלי שוב, הותירה אותו בודד בעולם, על הכעס והכאב ששכנו בו שנים, בלעו בלועיהם את הבחור מלא החיים שהיה, המאמין.
על אלוקים.
הקרוב, הרחוק.
האוהב, הכועס.
בוכה, מנקז חביות שנאגרו שנים בליבו, מפנה מקום למעט חמימות, ואהבה.
קילוחי מים ומלח, משרטטים נתיב חדש על לחייו, מבטיחים דרך.
מושך באפו, מרים מבט אל השמיים הכחולים, הבוהקים.
יונה צחורה עפה מעל לראשו, עלה זית בפיה.
'אבא, היום אני יודע.
אתה אבא שלי, ולא משנה מה קרה, או יקרה.
אז לא ידעתי, נטשתי בזעם את הכל, רמסתי את זכרך.
אני, אני רוצה לעשות משהו קטן, בשבילך.
עזבתי, ולחזור, לא יהיה קל.
אבל.. אני יודע, אתה פה, איתי.
מושיט לי את ידך, החמה.
אני רוצה להושיט לך את ידי, בחזרה'.
הוא מחייך חיוך מלא דמעות, מעיף עוד מבט אחרון אל השמיים, השמש המחייכת.
ואז נושק לאבנים, מורח לחלוחית טהורה.
פוסע לאחור, מותיר אבן כבדה, על יד אבני הקודש.
צועד לאט אל היציאה.
ילד קטן, של אבא.