גול עצמי במגרש הסמינר1#

היי אז אני נאווה,
והאמת שמאמינה שאת רוב הסיכויים לא לומדת בסמינר או בגיל הסמינר.

רציתי קצת לספר לך מה עבר עלי מתחילת שנה,
כי את כמו אחותי הגדולה. אחות לכתיבה.
אבל אל תדאגי
לאט לאט, בחלקים:)

את בטח תוהה לעצמך מה יקרה וישתנה בך עד הסמינר…
החברויות נשארות?
אני פשוט גדלה?
נהיית בוגרת על אמת?
תשובות להכל אין לי וגם לא מחפשת לענות לך.
אבל אני ממש רוצה לשתף אותך בתובנות שנפלו לי ובתקופה הזאת,
המאתגרת.
אזז
תחגרי חגורות ותביאיי מלא אוכל איתך (מצרך בסיסי לשרידת יום בסמינר)
והתחלתי👍🏻

# # # #
מוצ"ש,
יום לפני שהתחלתי את המסע שלי באי האי וודאות הזה. סמינר.
התיק מחכה כל כך יפה על השולחן
ענק מלהכיל מחברות אוכל קלסרים, ובעיקר מאת ההתרגשות שלי..
מי היה מאמין.
אוקי עטים יש? יש… כסף יש? יש.
אמ זהו זה בערך הכל כדי להתחיל סמינר… נכון אמא?
אמא מהנהנת בעייפות
נאווה תעלי לישון כבר מאוחר לך!
אמ כן כבר… פשוט אני לא עייפה…
ממש לא עייפה אוי ה' יודע עד כמה אני פשוט רוצה להירדם ולקום מחר בלי מחשבות מיותרות.
אני פשוט מתרגשת!! חשבתי לעצמי בין הכרית לשמיכה כשישבתי חבוקת ידיים במיטה.
מורה חדשה, כיתה חדשה, חברות חדשות ואפילו מידי הרבה. דרך חדשה ו…
ומסע חדש, שלא חיכה לאישור ופשוט הגיע.

—-
השעות מטפסות על הקיר ואני איתן.
הבוקר כבר הגיע והלב הלב, הוא מזמן מחכה דרוך.
רטט, שיחה נכנסת ממוסי…
כן מוסי? עונה מתוך נימנום שמסרב לחשוב שכבר השעה 7
נאווה קבענו שניפגש על הבוקר נלך יחד לסמינר זוכרת כן?
אני כבר בדרך אלייך,תתארגני יאלה ו.. וניפגש.
קמה, סופית. לפחות תחילת שנה לא נאחר..
חולצת הסמינר החדשה כבר ביד שלי מתנפנפת בריגושים, שנים עד שמצאתי אותה בשיין.. יחודית כל כך:)
3 כריכים בזריקה לתיק
התארגנות אחרונה- בושם -טינט- ריימל
דלת הבית נסגרת בליטוף לעברי,כאילו היא כבר יודעת עתידות
וזהו כבר בחוץ.

הוו מוסיי התגעגעתי אלייך מה איתךך?
בסדר.. חם ממש מזה, מוסי מנערת את עצמה ונושמת עמוק, גם בשבילי.
רכבת טרמפ שלוש שתים אחת ואנחנו כבר בסמינר, הבית לעתיד שלך, ונחשוב אם גם לשלי.
אמאלה, מה שהולך כאןןן, רעש של מלא בנות מדברות וצווחות.
יעליי שנים איתךך!! גם איתך רבקיי! וחיבוק מוחץ .
ואני גם נמחצת בתוך עצמי.
לאן הגעתי, איך חוזרים לבית ? איפה היציאה??
טראחח
דלת האולם הראשית נסגרת בדהירה.
"ברוכות הבאות תלמידות חביבות"
נאום המדפיות כבר החל… והחיוך אצלי כבר על סף להיעלם.
לאחר שעה תמימה, שגם היא לא חשבה שתעשה כ"כ רע לילדה כמוני
שוחררנו לכיתות, לגמרי שיחרור, עדר כבשים למרעה.

מוסי ואני נפרדות בחיבוק חזק, שחושש מכל הסביבה, ועל החברות ביננו.
אנחנו לא באותה מגמה. לצערנו. ואולי קצת לשמחתי.
נו אני נשמעת חברה רעה נכון?
איזה חברה שמחה שחברה טובה שלה שהיא כמו אחות לא איתה?
אבל זהו..שחששתי, מעולם לא למדנו יחד באותה כיתה,ואנחנו חברות כ"כ טובות…
לחיות פתאום יחד בכיתה יום יום זה… איך אגיד?
קשוח.

מזל שחייקי איתי…
חברה טובה מהתיכון,
יותר נכון חברה לשולחן הכי מרעיש בכיתה.
נאווה תחייכי זו רק ההתחלה היום
תוך כדי דחיפה קטנטנה חייקי זורקת לעברי בציניות שלה..
חייקי,את קולטת? לאן נרשמנו ישמרני הקל..
מה רע נאווה? את מזה מגזימה נחמד פה תהני מהרגעע
איזה רגע.. עוד רגע אני עפה מהכיתה למוסי.. חייבת לבכות לה, איתה על הכל.
אוי צפת צפת.. את עדיין מחכה לי? חושבת לעצמי באנחה גדולה
כי בכפר כבר מציתי.. ואומרים ששערי הסמינר בצפת תמיד פתוחים עד.. עד שלא.

—
אני ומוסי כבר שלוש שנים מברברות על הסמינר בצפת, על חיי הפנימיה שנעביר ביחד, אצל הרב חיטריק. סבאלע של הבנות.
אבל לא התקבלנו,
ובנתיים מאמינות שיקרה נס
ויחליטו ברוב רחמים ותחנונים לקבל אותנו.
אז אני עדיין מאמינה.
ממתינה.

—
צילצול צורמני נשמע בקול רם בכיתה.
המורה אסתרינה בוררת מילים אחרונות מגרונה ושולחת לשלום, להפסקה.
הוו הסיוט הזה נגמר.. נאווה לשרוד יש רק עוד 4 שעות עד סוף יום, ככה גמגמתי לעצמי, לנפש שלי.
מוסיי? מישהי ראתה את מוסי?
עם כל החולצות הכחולות האלה אין לי סיכויי.. ממש כמו למצוא את אח שלי מבין הבחורים שבסווענטי למטה.
יופי נגמרה ההפסקה ומוסי לא קיימת… זמזמתי לעצמי בקול חסר סבלנות.
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה
ככה השעות עושות להן הקפות עד השעה 6 בערב.
סוף יום, מרגיש כמו שיחרור כמו חלום וכמו יום שלא מאחלת שיחזור.
מוסי לידי, והפעם היא לא תאבד, אני מקווה..
ניפנוף אחרון לאוטובוס של הצפתיות.. ומן חיוך מקנא וחומד מתגנב גם הוא לכיון החלונות..
רעש הגלגלים מתרחק וזהו הסמינר שקט, רק ואני ומוסי בדשא, מנסות להבין מה קורה פה, קרה יותר נכון.
מוסי..
נאווה..
חיבוק, ודמעה חמה, רותחת ביננו.
עד כאן הקפה ראשונה
———————–