בניומין, היתום העגול

או אולי, כבר לא עגול?
סיפור בהשראת ספר הזיכרונות של הוד כ"ק אדמו"ר הריי"צ
את אמא אני לא זוכר.
אמא נפטרה בלידה שלי, בנה בכורה ויחידה.
אני לא יודע איך היא נראתה, ולעולם לא זכיתי לחיבוק או מילה ממנה.
בברית אבא נתן לי את השם בנימין.
לאמא קראו רחל, וגם היא נפטרה בלידת בנה, בנימין… כמו רחל אימנו.
מאבא דווקא כן יש לי זיכרונות, מתוקים מדבש וענוגים.

הזיכרון הראשון שלי מאבא, הוא שאני קרוב קרוב אליו, אבא נשאני בידיו החזקות לחיידר כשאני עטוף בטלית הצמר שלו. כל הדרך הוא לחש לאוזני "בניומין שלי, קדיש'ל, היום אתה הולך ללמוד תורה".
אבא שלי היה מיוחד. מיוחד יותר מכל מי שאני מכיר. המראה שאני הכי זוכר ממנו חקוק בליבי ובל ינתק.
אני זוכר אותו יושב בזווית הבית הקטן שלנו, ליד שולחן עץ. ראשו שקוע בספר עב כרס וידיו מסרקות את זקנו. כל הבית התמלא אז בניגונו הטהור שהוא פיזם תוך כדי לימודו בקולו העדין. הניגון הזה עוד מהדהד באוזניי.

כשחזרתי מהחיידר הייתי מתיישב בכיסא קטן על ידו ומקשיב. לא הבנתי מאום, אבל הרגשתי, הרגשתי אותו.
יכולתי לשבת כך מולו רבע שעה, חצי שעה והיו פעמים שגם שעה, מבלי שהוא הבחין בי.
לבסוף, כשהוא הרים ראשו מן דפי הספר וראה אותי, הוא היה מנשק את ראשי ואומר "בנימינק'ה! אבא כל כך שמח שחזרת. מה למדתם היום בחיידר?"

לאבא היה זקן ארוך, צהוב. ועיניו היו ירוקות כאלו ועמוקות. תמיד כשהן הביטו בי, הן הזכירו לי צמד תפוחים עגלגלים, כמו אלו שהמלמד חילק למצטיינים. בליבי חשבתי שכנראה גם אבא מצטיין, וה' נתן לו שני תפוחים, ולא רק אחד.
וכשספרתי לו על אות חדשה מהאלף בית או על אברהם באור כשדים, צמד התפוחים האלו, נהיו מבריקים כאלו, והוא היה סופק ידיו ומחייך.
כל כך אהבתי לראותו שמח ואת עיניו בורקות, שהייתי מתאמץ להקשיב למלמד ולזכור במדויק את שיעוריו, כדי שיהיה לי מה לספר לאבא.
לכן גם קיבלתי הרבה פעמים תפוחים, אבל הם לא רגשו אותי כמו התפוחים שהיו בעיניים של אבא.

אני זוכר שיום אחד, הייתי אז כבר בן 8, בדרכי חזרה מהחיידר, שמעתי את המלמד מאחוריי מדבר עם ר' יהודה חיים הדיין. לא אשכח את מילותיו, את שאלתו.
הוא שאל את ר' יהודה דוד "אתה מוכן להסביר לי, איך, איך מבור ועם הארץ גמור כשאול חיים שואב המים, יצוא ילד מבריק כל כך??"
לשמע שמו של אבי קפאתי על מקומי.
איך הוא קרא לאבא??
אחרי דקת דום והלם, מיהרתי רגליי לבית, שלא יבחנו בי המלמד והדיין, ובבהלתי.
גם באותו יום, כבכול יום חזרתי מהחיידר, ישבתי מול אבא ומול ספריו. עקבתי אחרי שפתיו הממלמלות את ניגון הלימוד הקבוע, והנעים כל פעם מדש. הבחנתי שוב בידיו המלטפות את זקנו הבהיר,
רק הפעם, בשונה מכל פעם מעיניי זלגו דמעות.
מילותיו של המלמד הדהדו במוחי, ורושמן עוד נותר חד בליבי. הוא אמר שאבא הוא…הוא…
אבל זה לא נכון! רציתי לצעוק לעולם. אבא שלי צדיק. הכי צדיק שיש!! וה' הכי אוהב אותו.

אבא הרים עיניו מן הספר וראה אותי, אותי ואת דמעותיי.
"בניומין, מה קרה?" הוא שאל וקולו הדואג והחם דגדג בליבי וסיפק לי מעט, אבל רק מעט, נחמה.
"אבא, הם, הם אמרו ש.. שאתה…" לא יכולתי לעלות אותן על שפתיי , איך אפשר להשמיע כאלו מילים על אבא?!
אבל לא הייתה ברירה, כי אבא שתק וחכה להמשך.
"הם אמרו שאתה.. בור. ו ..ועם הארץ." קולי רעד.
אבא ירד על ברכיו והיישיר אל עיניי הרטובות מבט רך "אז הם אמרו. בשביל מי ובשביל מה אנחנו לומדים תורה?! רק בשביל הקב"ה. שיגידו".
מאותו יום ידעתי. אבא שלי צדיק. צדיק שרק ה' מכיר.

………………………………………………………………………
אני זוכר את הלילה ההוא, סופת שלגים השתוללה בחוץ, היה זה נר ראשון של חנוכה.
מלאו לי אז 9 שנים.
ישבתי ב 'שטייבל הישן' וקראתי תהילים, בקשתי מרבונו של עולם שישמור לי על אבא, שיישאר איתי.
הייתי באמצע פרק כ"ז כשהרב נכנס יחד עם דודי, יחיאל, אחיה של אמי המנוחה.
"בניומין" פנה אליי דוד יחיאל "אתה זוכר איך אומרים קדיש, נכון? אתה אומר כל שנה יפה על אמא"
הנהנתי בראשי. לא הבנתי עדיין את הרמז. או אולי מיאנתי להבין.
הרב התיישב לצידי, ולקח מידיי את ספר התהלים "קראת את פרק כ"ז?"
שוב הנהנתי.
הרב חכך בגרונו וקרא חרש פסוק י'
"כי אבי ואמי עזבוני…" פה הוא עצר, הרים עיניו לעיניי ומזיכרונו המשיך "וה' יאספני".
הנהנתי בראשי בשלישית, הפעם באיטיות יותר.
הלב שלי. אחח, הלב. עד לאותו יום לא ידעתי שקיים כאב כזה.. צורב.
עיניי התרוצצו לכל כיוון, עד שנחו על חנוכיית בית הכנסת, זו שהדליקו היום אחרי מעריב.
היה שם נר יחיד, בודד. בדיוק כמו שהרגשתי.
היה גם את השמש, אבל הוא היה רחוק מדיי, וגבוהה. והנר נשאר לבד.
דמעה קטנה משכה אחריה את חברותיה הכואבות, אפילו היא לא הייתה כה בודדה, כמוני.

…………………………………………………………………..
מאותו יום דברים השתנו.
עברתי לגור בבית דודי, יחיאל. יחיאל האופה.
מאותו יום הכל קראו לי 'בניומין היתום העגול' ואני לא הבנתי למה.
יתום? כן. אבל מה פירוש עגול?
"דוד יחיאל, גם לך קוראים 'יחיאל האופה העגול'?" שאלתי
"מה? לא. מה זאת אומרת?"
"אז למה קוראים לי 'בניומין היתום העגול'? "
אני זוכר שפניו החווירו והוא גמגם כשענה לי
"כי.. כי אין לך אמא וגם אין לך… אבא"
מאז שעברתי לגור בביתו של דוד יחיאל, הפסקתי ללכת לחיידר.
הוא העדיף שאני אעזור לו במאפייה.
בימים הייתי עובד קשה. כמו איש גדול. הייתי לש את הבצק, מרדד לצורת כעכים, מכניס לתנור ומציע אותם, חמימים וריחניים, למכירה.
בלילות הייתי בוכה. כי בליבי עדיין חלמתי לשמח את אבא, ולהבריק את התפוחים שבאישוניו.
אבל לא יכולתי. כי לא היו עוד תפוחים. לא בעיניו של אבא ולא בין ידיו של המלמד בחיידר.
כשהייתי לש הייתי משנן. כשהכנסתי את הבייגעלך לתנור הייתי משנן. וכשמכרתי אותם הייתי משנן.
לא רציתי לשכוח. לשכוח את מה שלמדתי בחיידר. הייתי משנן את האותיות עם הניקוד. את עקדת יצחק מהחומש ואת מסכת ברכות שלמדתי בע"פ ליום הולדתי השמיני.
עשיתי הכל כדי לא לשכוח.
"לא חבל עליו, שעזב כך את ספסל החיידר?" שמעתי את וולף תוהה באוזן שמרל.
"מבן של שואב מים פשוט, הפך לשולייה של אופה פשוט, עס איז נישט קיין חילוק.."
אבא לא היה שואב מים פשוט.

……………………………………………………………………
סעודת מצווה בבית הכנסת, כל העיירה השתתפו.
"מה אתה עושה??" הסתובבתי לקול הקריאה הזו, הוא מתכוון אלי?
"כן, אתה. בור ועם הארץ! האינך יודע שקודם מברכים 'מזונות' ואחר כך 'שהכל'?"
"אאני, אני לא ידעתי" ידיי רעדו, ה' סלח נא לי!
"בטח לא ידעת, נאריש! אני לא מבין, מה מצא לו הקב"ה בבריותיו אלו, שאפילו סדר ברכות הן לא יודעות?!" התיז אליעזר זעליג, הלמדן של העיירה, בבוז.
"אאני, מקבל על עצמי לעשות תשובה. עוד היום אתחיל לצום שני חמישי שני" עיניי מלאו דמעות.
"עם הארצות! וכי אינך יודע שתענית יחד טעונה קבלה מוקדמת בתפלת המנחה של היום הקודם? כשאני רואה יהודים כמוך אני מבין כמה ארך אפיים ה', איך הוא מסוגל לסבול כאלו בני אדם?!"
כל המתפללים עזבו את בית הכנסת.
רק אני נותרתי שם.
לא יכול להישאר שם, איני ראוי, תולעת שכמוני.
לא יכול לעזוב שם. והיכן התשובה?
פתחתי את ארון הקודש ביראת קודש ובפחד.
'ריבונו של עולם. סלח לי, מחל.
מי אני שבא לבקש סליחתך, בניומין היתום העגול,
בניומן זה שבקושי יודע קרוא וכתוב, צורת אות מה היא, יתום מדעת?!
ואתה, כל כך עצום, וגדול, אין דבר שנעלם ממך ואין נסתר מנגד עינך"
בכיתי. מכל הלב. את כל חיי.
"רציתי לעשות לך נחת, לשמח אותך.
ובמקום זאת? רשע אני. שקץ משוקץ!"

"מדוע בוכים אתם?" כנראה שבכל זאת, לא כולם יצאו מבית הכנסת.
"יודע אתה כמה יקר הינך בעיני הקב"ה? כמה אוהב אותך אבינו שבשמים?"
"אותי?"
"אתכם, בניומין בן שאול חיים ורחל" פניו היו עדינות, ועיניו, הזכירו לי כל כך את אלו של אבא.
"אבל, אבל אני בקושי יודע לקרוא" הקשתי עליו בקול רועד. ירא להיתפס בחבל ההצלה. ירא ומשתוקק.
"רחמנא ליבא בעי- הקב"ה רוצה את ליבך. ויש לך לב.
אתה בן יחיד לאביך. אל תשכח זאת. לעולם"

לא שכחתי. המילים האלו הלכו איתי-עמי לכל מקום, הפיחו בי חיים.
אבא אוהב אותי. ככה. כי אני פשוט בנו.
איני עוד יתום עגול.

לימים ידעתי מיהו אותו יהודי הדור פנים, שהשמיע לי אותן המילים. כמו ניגון ערב ומנחם.
היה זה אברהם יצחק,
תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש.